כל אחת יפה בדרכה: ההפתעות, המגמות והמבחנים של תחילת הפלייאוף

השבוע הראשון של הפלייאוף מהווה תזכורת לכמה הרמה של הפוסט סיזן גבוהה יותר מהעונה הרגילה. רמת הביצוע ההתקפית וההגנתית, תשומת הלב לניואנסים הכי קטנים, ההתאמות שכל קבוצה מבצעת במהלך הסדרה – כמות הדברים שניתן לדבר עליהם לאחר שמונה ימים היא עצומה. אבל לא ניתן לנתח את כל שמונה הסדרות בכתבה אחת, אז אתמקד היום במגמות כלליות ובתופעות בולטות במיוחד. הנה חמש נקודות על השבוע הראשון.

כן, שוב הפציעות

אין פוסט סיזן שלא מושפע מאוד מפציעות, ובכל זאת בכל שנה מחדש התחושה היא שהפעם זה מוגזם. גם השנה. אם לוקחים בחשבון גם את זאיון וויליאמסון ובן סימונס, היה שלב במהלך השבוע בו ל-10 מ-16 הקבוצות היה חסר שחקן חמישייה חשוב, ברוב המקרים אחד משניים-שלושה השחקנים החשובים בקבוצה. הסדרה היחידה שלא הושפעה עד כה מפציעה של שחקן משמעותי, בין אם לפני הסדרה או במהלכה, היא זו שבין ממפיס למינסוטה. אני מרגיש שנמאס לחזור על דיון עומס היתר, בשורה התחתונה אף אחד עדיין לא יסכים להקטין את כמות המשחקים, כולל ארגון השחקנים, כי המשמעות היא אובדן הכנסה. אבל התוצאה היא שבפלייאוף, בו הרמה כל כך יותר גבוהה מאשר בעונה הרגילה, יותר מדי סדרות מאבדות ערך בגלל פציעות וההרגשה היא שאליפויות מוכרעות בסוג של לוטו ברכיים אכזרי.

השנה זה אולי באמת מוגזם מהרגיל, כי הפלייאוף מגיע לאחר שנתיים קשות בגלל אפקט הקורונה המתמשך. הפגרות קצרות יותר והעונות דחוסות יותר, שחקנים רבים חלו ויצאו מהקצב שלהם. זה כנראה לא מקרה ששניים מהפצועים של השבוע האחרון הם דווין בוקר וכריס מידלטון, ששיחקו בגמר לקראת סוף יולי והמשיכו משם ישר לנבחרת האולימפית. גם לוקה דונצ'יץ', שנפצע במשחק האחרון של העונה הרגילה, עבר קיץ קשה שכלל פלייאוף, טורניר קדם אולימפי וטורניר אולימפי. סביר להניח שאצל כל השלושה הפציעה נובעת, בין היתר, משחיקה. סביר גם להניח שהם יחזרו מוקדם ככל הניתן, מה שיהפוך אותם לפגיעים לפציעות נוספות.

הפציעות כמבחן

השנה, לצד פציעות ארוכות, יש לא מעט פציעות קטנות יותר שמשביתות שחקנים למספר שבועות. כאשר זה קורה אצל כמה מהמועמדות הבכירות לאליפות, זה הופך למבחן מעניין עבורן. אולי עם כמות הפציעות כיום, גם זה יהיה מדד לגדולה של קבוצה השנה ובשנים הבאות: כדי ללכת עד הסוף צריך לבנות קבוצה שתדע להתמודד עם פציעה של שחקן משמעותי למספר שבועות בפלייאוף. הפציעות של בוקר ומידלטון הפכו את סדרות הסיבוב הראשון של האלופה וסגניתה, שתיהן מועמדות חזקות מאוד לחזור לגמר, להרבה יותר מעניינות. שתיהן הפסידו משחק בית והגיעו למשחק השלישי בחוץ כשהן צריכות לנצח כדי להימנע מתסבוכת לא צפויה. שתיהן עמדו בצורה יפה במשימה. מילווקי עברה להרכב גבוה שפשוט חנק את התקפת שיקגו והוביל לניצחון קליל, פתאום זו חזרה להיות האלופה האימתנית אחרי שני משחקים ראשונים פושרים. פיניקס אפשרה לדיאנדרה אייטון להזכיר כמה הוא מוכשר כסקורר עד שכריס פול השתלט על העניינים ברבע האחרון.

גם בוסטון הסתדרה נהדר ללא רוברט וויליאמס, שחקן פחות חשוב אך כן אחד ממעוזי ההגנה של הקבוצה. אל הורפורד נכנס לתפקיד שלו כאחראי על העזרה, ומדהים לראות כמה הוא טוב בכל תפקיד הגנתי שהוא מקבל מעט לפני יום הולדת 36. ואולי המבחן החשוב ביותר היה של דאלאס ללא לוקה דונצ'יץ'. היריבה, יוטה, היא אמנם קבוצה שבלונית ובעיקר חלשה מאוד מנטאלית (אולי הניצחון הלילה יעיר אותה), אבל היכולת של דאלאס לנצח שניים משלושה משחקים ללא לוקה מפתיעה, מרשימה ונותנת, לראשונה, סיבה להאמין בסגל הזה כצוות מסייע ראוי לאחד הכוכבים הגדולים בליגה. ההתקפה של ג'ייסון קיד שוב חשפה את חוסר היכולת של יוטה להתמודד עם הרכבי חמישה קלעי חוץ, אך החלק המרשים יותר בשלושת המשחקים הראשונים זו ההגנה. כהמשך ישיר לחצי השני של העונה הרגילה, ההגנה של דאלאס חזקה, יציבה ומוציאה את העוקץ ממשחק ההתקפה של יוטה. זה קורה הרבה תודות למאמץ גדול של קו ההגנה הראשון, בראשות דוריאן פיני-סמית' ששומר נהדר על דונובן מיטשל, מה שמאפשר לשאר השחקנים לא לצאת מהעמדות שלהם ולמנוע מיוטה להגיע לשלשות טובות כמו שהיא רגילה.

יותר נמוך, יותר לאט

ליגת ה-NBA כל הזמן משתנה. בעונה הרגילה, לצד הקצב המהיר שנשמר וריבוי השלשות, לא מעט קבוצות הלכו נגד הזרם של השנים האחרונות ועברו להרכבים גבוהים, בעיקר לצרכי הגנה. השבוע הראשון של הפלייאוף הוא זמן טוב לבחון אילו מגמות שורדות גם בזמן אמת. אלה התוצאות הראשוניות: כל הקבוצות ממשיכות לזרוק הרבה מאוד שלשות, אבל הקצב הרבה יותר איטי. חמש מהסדרות מתנהלות בקצב איטי יותר מהקצב של 29 או 30 קבוצות בעונה הרגילה. מאמנים שמים דגש רב הרבה יותר על ירידה להגנה ומניעת ריצה של היריבה, חלקם מוותרים כמעט לחלוטין על ריבאונד התקפה לשם כך. זה הופך את היכולת ליצור מצבי זריקה בהתקפה עומדת להרבה יותר חשובה. הסדרה היחידה שמתנהלת בקצב מהיר היא הסדרה הכאוטית בין ממפיס למינסוטה הצעירות. זה נוח לממפיס, שהייתה קבוצת הריצה הטובה בעונה הרגילה, אבל היא לא תוכל לצפות לקצב כזה בסדרות הבאות, אם תעבור.

מה לגבי הגודל? באופן כללי, בפלייאוף שוב הנטייה היא לכיוון ההרכבים הנמוכים, יותר ויותר הרכבים גבוהים מתקשים לשרוד. סטיבן אדאמס שרד משחק ושתי דקות לפני שטיילר ג'נקינס הבין שהסדרה מול מינסוטה לא בשבילו ועבר להרכב נמוך. דאלאס מפרקת את יוטה בעזרת הרכבים נטולי סנטר אמיתי. אטלנטה, בעקבות הפציעה של קלינט קאפלה ולאחר הקושי ליצור מצבי זריקה במשחק הראשון, עולה עם ג'ון קולינס כסנטר. גולדן סטייט, איך לא, משתמשת בדקות ארוכות של הרכבים נמוכים מאוד גם מול ניקולה יוקיץ'. אבל הפעם יש גם מגמות הפוכות. מילווקי עלתה למשחק האחרון עם חמישייה שכוללת את יאניס אנטטוקומפו, בובי פורטיס וברוק לופז ואטמה לחלוטין את הצבע. בוסטון מתעקשת על הרכב עם שני גבוהים, מעדיפה שקיירי אירווינג וקווין דוראנט יתקפו סנטרים ניידים ולא גארדים נמוכים שניתן לקלוע מעליהם, המגמה רק תתחזק עם החזרה של רוברט וויליאמס. קבוצות מגבשות את הזהות שלהן בהתאם לחומר השחקנים שלהן, ועם האינפלציה של גבוהים ניידים עם קליעה מבחוץ שמגיעים לליגה, סביר להניח שבעתיד הקרוב נראה יותר ויותר הרכבים גבוהים שנותנים את הטון ומכריחים קבוצות נמוכות להגיב. אבל בינתיים ההרכבים הנמוכים עדיין דומיננטיים בפלייאוף.

הגדולות מצדיקות את מעמדן

לאחר שלושה-ארבעה משחקים בכל סדרה, אף אחת מקבוצות החוץ לא מובילה. בשש סדרות מובילה הקבוצה הביתית, שתיים נמצאות בשוויון 2:2. בשתיהן ניתן לסמן את הקבוצה הביתית כפייבוריטית ברורה לנצח את הסדרה: דאלאס עם לוקה פשוט קבוצה טובה יותר מיוטה הנוכחית, ממפיס נראית מגובשת ומחויבת יותר ממינסוטה (פטריק בברלי הגיע כדי להשתיל אופי בוולבס, אבל פעם אחרי פעם נראה שהגוף דוחה את העצם הזר). דברים עדיין יכולים להתהפך, אבל האופציה הסבירה ביותר כרגע היא שכל ארבע הראשונות יעלו לסיבוב השני גם במזרח וגם במערב. עם כל החיבה לאנדרדוג, זאת בשורה טובה כי היא מעידה על כך שהקבוצות הגדולות הגיעו מוכנות. הסיבובים המאוחרים השנה עשויים להיות איכותיים במיוחד.

הפלייאוף התחיל עם הצגות של כמה שחקנים מהדור הבא: ג'ורדן פול, טייריס מקסי, אנתוני אדוארדס. אבל כל יום שעובר מדגיש את חשיבות הניסיון המצטבר. רוב הקבוצות הגדולות השנה הן כאלה שכבר הגיעו רחוק מאוד בפלייאוף במתכונתן הנוכחית, וזה עוזר להן להיראות בשלות לשלב הבא, הן יודעות מה זה אומר לשחק בארבע סדרות. למילווקי יש סימני שאלה סביב הרוטציה, אבל היא נראית כמו קבוצה עם לב וביטחון עצמי של אלופה שלא יהיה קל להכניע. פיניקס רק השתפרה ביחס לשנה שעברה ולא בטוח שיש קבוצה טובה ממנה ביצירת מצבי זריקה טובים. מיאמי צרפה לשלד שהגיע לגמר בבועה שחקנים שזכו באליפויות, היא בנתה יחידת חיסול שלא מתכוונת לפחד מאף אחד (סחתיין על טריי יאנג, שלמרות הטיפול של הגנת ההיט לא היה מוכן להיפרד מהסדרה בלי לרשום ניצחון על שמו). את כל השלוש האלה ניתן לדמיין הולכות עד הסוף. פילדלפיה עדיין בסימן שאלה בהקשר הזה. הצוות המסייע של ג'ואל אמביד וג'יימס הארדן הגיע בטירוף לפלייאוף והפך את סדרת המוקש מול טורונטו לקלה (הפציעות בראפטורס עוזרות), אם הם ימשיכו ככה גם אותם ניתן יהיה לקחת בחשבון. והרשימה הזאת לא כוללת את שתי הקבוצות המרשימות ביותר בשבוע הראשון, שמצריכות סעיף נפרד.

גולדן סטייט ובוסטון

קבוצת השואו טיים של הדור הנוכחי חוזרת לפלייאוף ונראית מצוין. הסגנון המלהיב, שמחת החיים, ההגנה האיכותית – כולם שם גם בגרסה החדשה של הווריירס. סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין נראים כמו עצמם, למרות הגיל והפציעות, ואליהם מצטרף ג'ורדן פול שנראה כאילו תמיד היה שם. התוספת של האח ספלאש השלישי מאפשרת לסטיב קר לשחק עם לפחות שניים מהם לכל אורך 48 הדקות, מה שאומר שלהגנה אין רגע לנוח. כאשר כל השלושה משחקים ביחד זו כבר סימפוניה של חסימות הדדיות ותנועה מתואמת שלא בטוח שיש דרך הגיונית לעצור. החמישייה הנמוכה הקטלנית החדשה, של השלישייה עם דריי ואנדרו וויגינס, שמרגיש מאוד בנוח כצלע החמישית, כבר נראית כמו החמישייה הכי מפחידה בפלייאוף הזה. עדיין אין לנו יותר מדי מידע על היכולת ההגנתית של קליי אחרי הפציעה, דנבר הנוכחית זו לא קבוצה שבוחנת הגנה אישית של שחקני חוץ, בסיבובים הבאים נהיה יותר חכמים לגבי אחת משאלות המפתח היחידות שנותרו.

בצד השני של אמריקה, מאוד יכול להיות שבוסטון בונה התחלה של משהו גדול מסוג אחר. היא הגיעה לפלייאוף כהבטחה הגנתית, ובשלושת המשחקים הראשונים מול ברוקלין קיימה את ההבטחה במלואה. התצוגה ההגנתית של הסלטיקס בסדרה הזאת לא פחות ממופתית, העבודה על קווין דוראנט היא ההגנה הטובה ביותר שאני זוכר על הסקורר החד פעמי הזה. ג'ייסון טייטום נראה כמו הסטופר המושלם עבורו, גרנט וויליאמס מסתדר איתו בקלות מפתיעה, וגם כל מי שמקבל אותו בחילוף כופה עליו זריקות קשות. מרכוס סמארט ממרר את החיים לקיירי אירווינג, כל שאר שחקני הרוטציה תורמים את חלקם ואין אף חוליה חלשה.

וזה, כזכור, כאשר אחד משחקני ההגנה החשובים של הקבוצה רק חזר לדקות ספורות במשחק האחרון. טייטום נראה גם כמו שחקן שניתן לבנות סביבו התקפה מנצחת, סל הניצחון הנפלא במשחק הראשון (הרגע שאני לוקח מהשבוע הראשון. קור הרוח והמודעות לשעון של סמארט ברגע כזה לא נתפסים) רק חיזק את הביטחון שלו. בוסטון הפכה את הסדרה שהייתה אמורה להיות המרתקת בסיבוב הראשון לחד צדדית (למרות שכל המשחקים צמודים). אם לא יהיו הפתעות, לאתגר הבא של ההגנה של איימה יודוקה יקראו יאניס אנטטוקומפו.