10. אייאקס
לפני שנה, אי אפשר בכלל היה לדמיין את אייאקס כמועמדת, אבל המסע הקסום בעונה שעברה הזכיר לכולנו למה התחלנו לאהוב כדורגל. התאהבנו מחדש באייאקס. המוכשרת. האטרקטיבית. זו שלא דופקת חשבון ומסתכלת בעיניים לכל יריבה. אז נכון, מתייס דה ליכט ופרנקי דה יונג התקדמו, אבל הרוח עדיין שם וכך גם דוני ואן דה בייק, חאכים זייך ודושאן טאדיץ'. אייאקס, שהוגרלה לבית אטרקטיבי ומעניין עם צ'לסי, ולנסיה וליל, בוודאי לא בין הפייבוריטיות לזכייה, אבל השנה אף אחד לא יבטל אותה מראש. אייאקס היא קבוצה של חולמים ואחרי הדמעות בחצי הגמר, תהיו בטוחים שיש מי שחולם על תיקון.
9. פיליפה קוטיניו – באיירן מינכן
יורגן קלופ, מוחמד סלאח ושאר החברים הפכו את ליברפול למקום שכוכבים רוצים להגיע אליו ויותר חשוב מכך, רוצים להישאר בו ולא פוזלים למדריד, ברצלונה, לונדון או מנצ'סטר. זה ההישג המרכזי של קלופ, שהוביל כמובן לזכייה בליגת האלופות – הוא החזיר מועדון גדול אל השורה הראשונה. קוטיניו לא זיהה את התהליך, היה אחרון הכוכבים העוזבים – ופספס. מאז, הלחץ הכניע אותו בברצלונה ועכשיו הוא בעונה גורלית בקריירה.
8. אולי הנס – באיירן מינכן
נישאר במינכן עם הנשיא הפורש שיפנה בקרוב את כסאו אחרי כמעט חצי מאה כשחקן, מנהל ספורטיבי ונשיא. הנס לא צריך הישג כדי לחזק את המורשת שלו. הוא ייזכר לעד כאיש שהפך את המועדון לאימפריה מקצועית ובעיקר כלכלית. ועדיין, באיירן תמיד אובססיבית לתארים והדרך בה הודחה הקבוצה מול ליברפול אשתקד, או אם תרצו הנוקאאוט המשפיל מקלופ באליאנץ' ארנה – פגעה אישית בהנס ואנשי הצוות הניהולי. הם דיברו בפומבי על פגיעה תדמיתית. בעונה של רעידת אדמה ניהולית, זכייה בתואר האירופי הבכיר תעלה את הנס למעמד של חצי אל.
שחקני אייאקס. דמעות בחצי הגמר (AFP)
7. הארי קיין – טוטנהאם
החלוץ האנגלי הבכיר מחפש תואר קבוצתי ראשון בקריירה בגיל 26. אין לו אליפות או תואר מקומי אחר באנגליה. הוא הפסיד עם הספרס אשתקד בגמר הצ'מפיונס ועם נבחרת אנגליה בחצאי הגמר במונדיאל ובליגת האומות. קיין נמצא בגיל בו שחקן מתחיל לחשוב מה יזכרו ממנו. להבקיע שערים זה מעולה וקיין עושה את זה מצוין, אבל גם הוא יודע שהוא חייב להיות חלק מקבוצה מנצחת – טוטנהאם, שפתחה לא טוב את העונה בליגה, או קבוצה אחרת.
6. דייגו סימאונה – אתלטיקו מדריד
הקולצ'ונרוס כבר מזמן לא סתם צלע שלישית במאבק בספרד, בטח לא מבחינת איכות הסגל. אבל התוצאות עדיין ליד. קפיצת מדרגה תהיה פייט אמיתי על התואר בלה ליגה. קפיצת מדרגה תהיה לחזור לשלבים המאוחרים בליגת האלופות אחרי שתי עונות פחות מוצלחות (שאחת מהן אמנם הסתיימה בזכייה בליגה האירופית). צ'ולו הוא אחד המאמנים המשפיעים על הכדורגל בעשור הנוכחי ובוודאי הפנים של אתלטיקו. בוער בו להוביל את הפרויקט לתואר גדול.
5. כריסטיאנו רונאלדו – יובנטוס
להגיד ש-CR7 אובססיבי לתארים זה אנדרסטייטמנט. רונאלדו תמיד רעב, תמיד רוצה לשחק, להבקיע ולנצח וזה ממש לא משנה שהוא זכה בתואר ב-2018. הרי, בשביל הגביע עם האוזניים הגדולות הביאו ווינר כמוהו ליובנטוס. זכייה נוספת – שישית של רונאלדו בקבוצה שלישית – תשווה עבור הפורטוגלי את שיא הזכיות של פאקו חנטו. הוא יהיה השחקן השני שעושה את זה בשלוש קבוצות שונות אחרי קלארנס סידורף. מבחינת רונאלדו, שיאים אישיים תמיד היוו מקור למוטיבציה לא פחות מתארים קבוצתיים. הוא כבר בן 34 ותהיו בטוחים שלא ירפה מכדורגל תחרותי ברמות הכי גבוהות עד שזה יקרה לו שוב.
כריסטיאנו רונאלדו. אובססיבי זה אנדרסטייטמנט (Gettyimages)
4. ליאו מסי – ברצלונה
בדירוג האובססיביים, מסי מקדים את רונאלדו רק בגלל שעברו ארבע שנים ארוכות מאז זכה בתואר. בסך הכל, הארגנטינאי עשה זאת ארבע פעמים עם בארסה – פעם אחת תחת פרנק רייקארד ב-2006, פעמיים עם פפ גווארדיולה ב-2009 וב-2011 ועוד פעם תחת לואיס אנריקה ב-2015. ברמה הקבוצתית, מסי השיג הכל, אבל סביב שחקן ברמתו תמיד עולה השאלה: למה לא קורה יותר? ככה זה כשאתה הכי טוב במה שאתה עושה. ובכן, ארבע שנים בלי זכייה בצ'מפיונס או העפלה לגמר ובמיוחד אחרי מה שקרה באנפילד בשנה שעברה (לואיס סוארס סיפר על הדיכאון)… תהיו בטוחים שזה יותר מדי גם מבחינת מסי. הוא לא צריך שהמבקרים והפרשנים יגידו לו את זה.
3. ניימאר – פריס סן ז'רמן
אם היינו מדרגים את הקבוצות האובססיביות לזכייה בצ'מפיונס, מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן היו תופסות את שני המקומות הראשונים בסדר כזה או אחר. קבוצות השייחים ששופכות מאות מיליונים עדיין לא עשו את זה על הבמה המרכזית. ומבין השחקנים של שתיהן, אין ספק שניימאר הוא האיש שצריך את זה יותר מכל. הכוכב הסורר שעזב את ברצלונה כדי להתנתק ממסי, כדי להיות מספר 1 ולהוביל לבד, עשה הקיץ הכל כדי לחזור לברצלונה והמשיך להמאיס את עצמו על כולם. ניימאר הוא גאון, אבל התדמית שלו בשפל. יש סביבו יותר מדי שערוריות וסיפורים ובילויים ויותר מדי אנשים שלא יכולים לראות אותו ופחות מדי הישגים שחתומים על שמו. הוא צריך תואר שמגדיר קריירה ומשנה תדמית ואין דבר יותר חזק מבחינתו מלהוביל את סן ז'רמן לזכייה בליגת האלופות.
2. פפ גווארדיולה – מנצ'סטר סיטי
אחרי שקלופ הוריד את קוף "הלוזר שמפסיד בגמרים" מהגב, הגיע הזמן של גווארדיולה. המאמן זכה פעמיים עם בארסה, אבל מאז זה לא קרה לו בבאיירן ובסיטי. הוא זכה בכל תואר מקומי אפשרי בגרמניה ובאנגליה, הוביל את שתי הקבוצות לעונות דורסניות וחלומיות, קיבל כל שחקן שרצה, אבל משהו בדרך תמיד התפקשש. הוא ספג הפסדים לא נעימים בשלבי הנוקאאוט, והמעפל הפך לכתם ברזומה שהולך ומתפשט ככל שאנחנו מתרחקים מהזכייה האחרונה ב-2011. גווארדיולה הוא ללא ספק פורץ דרך וייזכר כאחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, אבל הוא חייב לעצמו ולזיכרון ממנו לשבור את רצף אי ההצלחות על הבמה המרכזית באירופה. סיטי שלו בהחלט נמצאת במקום שבו היא צריכה לשים את המפעל כמטרה עליונה העונה.
ניימאר מול סלאח. זקוק לתואר משנה תדמית (AFP)
1. גי'אנלואיג'י בופון – יובנטוס
טוב, זה היה צפוי. בתוך העשור החמישי לחייו, השוער האגדי ממשיך לרדוף אחרי התואר היחיד שלא השיג. אי אפשר לשכוח את שרשרת הכמעטים, את ההשתלחות בשופט מייקל אוליבר אחרי חצי גמר 2018 במדריד, את המעבר לסן ז'רמן בשאיפה ששם זה יקרה. זה לא קרה. בקיץ,בופון חזר הביתה לניסיון אחרון. בינואר יהיה בן 42, לא בטוח שישחק הרבה העונה, אבל הפנטזיה נותרה אותה פנטזיה. להגשים את החלום הבלתי מושג. אתם מדמיינים את זה? את בופון מניף את הגביע ואז מודיע על פרישה בשידור חי בדמעות של אושר ואת כל העולם בוכה יחד איתו. עם כריסטיאנו, דה ליכט ושאר הכוכבים, המשימה אפשרית. האוהד האובייקטיבי בוודאי יהיה בצד שלהם.
ג'יאנלואיג'י בופון. התואר היחיד שחסר(Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?