1. אם אתם צריכים עוד הסבר לכך שיוסי אבוקסיס הוא המועמד המוביל להחליף את אנדי הרצוג כמאמן נבחרת ישראל ומועמד מוביל להחליף כמעט כל מאמן בקבוצה גדולה שאינה מכבי ת"א, זו העובדה שלפני המשחק אתמול הייתה בציבור תחושה שהוא היחיד שמסוגל להנחיל למכבי ת"א הפסד ראשון, והתחושה הזו ריחפה באוויר גם בדקות הסיום של התיקו 1:1 אתמול, וכמעט התגשמה.
היכולת של אבוקסיס לייצר עניין בעונה גמורה – הוא היחיד בישראל שניצח פעמיים את ולדימיר איביץ' – נובעת מכך שהוא מצליח להתמודד טקטית עם כל המכשולים שהגנרל הסרבי מקים עליו: מערך שלושת הבלמים, הקישור האגרסיבי והניידות הכישרונית של מכבי.
המחצית השנייה של הפועל ב"ש, היכולת של ז'וסוואה ותרגיל המצב הנייח בדקות הסיום (אם ניב זריהן לא להוט מדי, זה נגמר בשער), הן ההוכחות לכך שאבוקסיס כמאמן היה ונשאר חתול הרחוב של הכדורגל הישראלי, כפי שהיה כשחקן: זהיר, עירני, חד, וסתגלן. עכשיו תארו לעצמכם שזו עונה שתיגמר גם עם גביע.
2. מכבי ת"א תזכה באליפות. כנראה שרק בשלישי הבא בסמי עופר, אבל היא תקרטע לשם ככל שפרשיית השחקנים והקטינות תימתח כמו מסטיק, ויש כל כך הרבה תאבי פרסום שלא יאפשרו לפרשייה להתפוגג כל כך מהר. פרשייה לא מסתיימת בכך ששני שחקנים מוצאים מהסגל, בפרט שני שחקנים שמכבי הצליחה, גם העונה, לשחק בלעדיהם ושחסרונם לא באמת הורגש. היא מחלחלת עמוק לתוך המועדון, מרעידה אפילו את קו הטלפון הדמיוני בין קנדה לישראל, הופכת לשיחת היום בחדר ההלבשה, סביבו, מעליו, גם מתחתיו.
אם מכבי תזכה באליפות אבל תפסיד משחק או תמעד בדרבי או לא תשבור אף שיא משמעותי (היא צריכה לנצח את כל המשחקים עד לסיום העונה כדי להגיע ל-90 נקודות, שיא מועדון), אז יתלווה לאליפות הזו טעם מר, בפרט כשאין קהל כדי לחגוג אותה.
ההודעה של מכבי על הוצאת השחקנים לחופשה התקבלה בצורה מחמיאה, אבל באה בעקבות העובדה כי השחקנים לא היו מוכנים למשחק והיה גם חשש שיהיו תחת חקירה, או במעצר, כך שההוצאה לחופשה הייתה למעשה כפויה. לו היו השחקנים מוצאים לחופשה כבר בהודאה הראשונה שלהם שאישרה את הקשר עם הנערות – ולו רק בגלל מגוון העבירות האתיות שמצטברות גם ללא עבירה פלילית – הייתה מתקבלת התחושה שהמועדון חזק יותר מכל מי שחוסה בצילו ומרוויח ממנו את לחמו. אולי זה גם היה עוזר לו לנצח אתמול.
3. בהתעלם מהאנקדוטה כי רק בישראל מחפשים כבר כמה שבועות מחליפים למאמנים בשלושת המקומות הראשונים בטבלה, יש כאן סיפור מדהים שמסתתר מאחרי המשחק המשמים בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים: העובדה כי למרות שאין קהל מאז החזרה מפגרת הקורונה, האדמה מתחת לכיסאות של מרקו בלבול ורוני לוי רועדת, וכל מה שנרכש העונה בשתי הקבוצות האלה – ונרכש, הרי הן במקומות 2-3 – מתפוגג בזכות הקהל הצובא על הרשתות החברתיות. מדהים איזה כוח יש היום לקהל גם אם הוא לא נוכח פיזית.
בהחלט יכול להיות שלשתי הקבוצות מגיע טוב יותר מהמצוי, אבל זה לא הדור של דוביד, שניאור, קשטן, זלצר, בכר, גרונדמן, יוסל'ה, אפילו שרף, שפיגל וגרנט, שמתדפק על הדלתות. אין פה ארסנל כבד של מאמנים שעברו כברת דרך, זכו באליפויות, הטמיעו שיטה ודרך. אחד ממתי המעט האלה עובד בבית"ר ירושלים.
כשהקהל של בית"ר גירש את אלי גוטמן ב-2001, המועדון הלך למדבר, שהשנתיים בהן זכתה הקבוצה באליפות, בחסות הכסף הענק של ארקדי גאידמק, רק תעתעו יותר במציאות. יש לבית"ר ירושלים שדרה מקצועית מרשימה – אלי אוחנה, יוסי בניון, לוי – שמייצרת קצת יותר, אבל לא הרבה יותר, מכפי שייצרו שדרות מקצועיות בעבר הקרוב. ומכבי חיפה היא לא יותר ממועדון שאיבד שליטה בנעשה בכדורגל הישראלי, ומנסה בעיקר לחקות את מה שעשו האחרים בשנים האחרות. ולכן, אם שומרים על דרך וקו ובונים תשתית חדשה, בלי ליצר באאז תקשורתי, אז כל רעשי הרקע לא צריכים כלל להישמע.
מה דעתך על הכתבה?