בסופו של דבר, כחובבי כדורגל, אי אפשר שלא לחשוב על האוהד הקטן מאינדונזיה, שהתבשר השבוע שלקחו לו את אליפות העולם עד גיל 20, שאמורה הייתה להתקיים בקיץ במדינה שלו, ובוטלה. קשה שלא לרחם על איש כדורגל ממדינה ענייה ומוכה, שלא זוכה להרבה רגעי נחת מהמשחק, ובחודשים האחרונים כבר החל להתכונן בציפייה לטורניר, וקיבל בשורה כואבת.
אנחנו יודעים איך זה עובד. מכירים את ההתרגשות, איך היא מתפתחת וגוברת ככל שהתאריך מתקרב. אוהד עוקב אחרי הנבחרות שהעפילו, מחכה להגרלה, לשיבוץ המשחקים. כבר מדמיין לאילו משחקים יילך, אולי כבר הכין את הילד שלו, הבטיח לו שיילכו יחד. והילד כבר החל לברר ולחקור באינטרנט, אוסף מידע על כוכבי העתיד שעומדים אוטוטו להגיע לביקור נדיר, כל כך קרוב אליו, במרחק נגיעה. ואז, ביום אחד, כולם התבשרו שזהו, בוטל, חזרה למציאות. לקחו להם את התקווה הקטנה שהייתה להם, לכמה ימים של כדורגל וכיף.
מי כמו הישראלים יכולים להזדהות עם האינדונזים, מדינה חולת כדורגל ונטולת הישגים, נטולת שמחות או סיבות לגאווה, שצמאה להצלחות, קצת נחת. והנה הנבחרת האינדונזית, שלא העפילה לטורניר גדול מאז מונדיאל 1938 (עוד בימיה כנבחרת הודו המזרחית ההולנדית), קיבלה הזדמנות לקחת חלק במעמד יוקרתי בעולם הכדורגל, כזה שמושך אליו אנשי מקצוע מכל העולם. ברגע אחד החלום הזה התמוסס, נלקח מהם בגלל שטות. רחמים על האוהדים, אבל בוודאי על השחקנים שפנטזו על הצלחה בזירה הבינלאומית, המאמנים שהתכוננו, כל העבודה וההשקעה שנזרקו לפח, בגלל החלטה פוליטית, התעקשות מטופשת.
הרי אנחנו זוכרים בעצמנו כמה נחמד היה לארח את אליפות אירופה לנבחרות צעירות. איזו אווירה מלבבת הייתה באצטדיונים. איזו הזדמנות איכותית הייתה לנו לשבור קצת שגרה וליהנות מכדורגל איכותי. רחמים על האוהד האינדונזי שמתכונן להגעתן של 23 נבחרות נוספות מכל העולם, בטורניר הכי גדול שהמדינה אי פעם אירחה, בששה אצטדיונים (ארבעה בג'אווה, אחד בסומאטרה, אחד בבאלי), בהזדמנות להראות לעולם שהכדורגל באינדונזיה זה לא רק שחיתות ואסונות, אלא בעיקר צבע ואהבת משחק שמתעקשים להרוס להם.
אינדונזיה מכונה "הברזיל של אסיה" לא רק בגלל שזו המדינה עם האוכלוסיה הרביעית בגודלה בעולם, אלא בגלל התשוקה הגדולה למשחק. לצערה, יש לה מסורת של כאב ועוולות סביב הכדורגל. רק בשנה שעברה נהרגו 135 אוהדי כדורגל בתקרית טראגית, כששוטרים החלו לירות גז מדמיע על אוהדים שברחו ונרמסו. בעבר ראש ההתאחדות לכדורגל המקומית הואשם בשחיתות ומעילה וישב בכלא, ובכל זאת לא הודח מתפקידו. המדינה הושעתה מפיפ"א מספר פעמים, ובמסגרת מאבקים מקומיים הוקמו שתי ליגות נפרדות, מתחרות. הקהל המקומי מתלונן כבר שנים על אלימות במגרשים, על המשטרה המושחתת שלא מסוגלת לשמור על הסדר (בטרגדיה בשנה שעברה נמכרו 42 אלף כרטיסים באצטדיון שמכיל 38 אלף מקומות), על תקריות אלימות, זלזול באוהד, שחיתויות.
בגלל זה הביטול של אליפות העולם עד גיל 20 כואב במיוחד. לא בגלל שהמדינה איבדה הכנסות גדולות, אפשרות להשקעה באיצטדיונים, במתקנים ובתשתיות, קידום הכדורגל וכו', אלא בגלל הנסיבות. אומנם כישראלים יש כמובן שמחה לאיד, על מדינה שהתנהגה בחוסר ספורטיביות, ניסתה להחרים אותנו וסירבה לארח אותנו ולכן נענשה ובצדק – אבל עצוב ומדאיג לראות איך גם הפעם גורמים קיצוניים הכריעו.
באלי זה אי נופש בינלאומי, שידוע בווייבים טובים ורוח חופשית. רוב תושבי האי הם בכלל הינדים, אבל מושל באלי דרש להחרים את ישראל וסירב לארח אותה. יושב ראש ההתאחדות הזהיר מסנקציות של פיפ"א, ונשיא אינדונזיה הבהיר: גם אם נאפשר לישראל להגיע לפה, זה לא יפגע במחויבות שלנו במאבק הפלסטיני ועמידה לצדם. אבל זה היה מאוחר מדי. פיפ"א ביטלה את האירוח. המשמעות היא נזק כלכלי, ספורטיבי, תדמיתי. ניפוץ חלום של מיליונים.
ספק אם הייתה למהלך תמיכה עממית גורפת. בהפגנות נגד השתתפות ישראל נראו ברחובות ג'קארטה כמה עשרות בודדות של מפגינים. ספק אם רוב תושבי המדינה יודעים איפה זה ישראל, מה ההיסטוריה של המקום, איזשהם פרטים אמיתיים על הסכסוך. אין הכוונה לזלזל בתמיכה של האינדונזים במאבק הפלסטיני ושל אחיהם המוסלמים, אבל קשה להאמין שהאוהד הממוצע באינדונזיה היה תומך בהחרמת ישראל, במחיר של איבוד האירוח של הטורניר.
כמובן שההחרמה הזאת גם לא מקדמת את המאבק הפלסטיני. עדיף היה לאינדונזים לא להצטייר כפנאטים, כן לארח את ישראל ולמחות במגרשים, אבל זה כבר עניין שלהם. כעת סביר להניח שהממשל המקומי יזכה לתמיכה ממדינות ערב על "העמידה האיתנה והנחושה נגד הציונים והשמירה על העקרונות", אבל מה זה מעניין את האוהד האינדונזי המקומי, שהפך לקורבן של פוליטיקה והנהגה קיצונית. קורבן של זלזול ועמידה על עקרונות לא נכונים. כמו תמיד, האחרון שחושבים עליו הוא חובב המשחק, שרק רצה לראות כדורגל, ולא יכול.
מה דעתך על הכתבה?