שחקן ברצלונה חשף שהוא סובל מכאבים אדירים: "אני כבר עייף מהסבל הזה"

וויצ'ך שצ'סני, השוער הפולני בן ה-35 בברצלונה, ממשיך להפתיע גם מחוץ למגרש. בראיון ארוך ומרגש עם הגרסה הפולנית של מגזין "GQ", חשף השוער שהוא מתאמן כבר 17 שנה תוך סבל פיזי עז, מאז ששבר את שתי האמות בשנת 2008 באימון בחדר הכושר של ארסנל. "בזמן האימון, מגיע הרגע שבו אני מאבד לחלוטין תחושה בידיים ואינני מסוגל אפילו להחזיק בקבוק מים בגלל הכאב. אז אני והמאמן מתלוצצים שהאימון נגמר כי אני שוב משותק, אבל במציאות, אני כבר עייף מהסבל הזה", סיפר שצ'סני, שכיום יש לו פלטינות בכל אחת מהאמות.

לפי השוער, הכאב חמור במיוחד בקדם העונה ובאימונים תובעניים, אך במהלך העונה קל יותר משום שהידיים נחות בין אימון למשחק. "הכאב משתרע מפרק כף היד עד המרפק", הסביר. הוא גם נזכר בתקופה שבה נטש את הכדורגל לזמן קצר ושיחק גולף לאחר סיום דרכו ביובנטוס, והסביר כי ההחלטה להפסיק לשחק לא הייתה בגלל חוסר תשוקה אלא בגלל ההצעות שהוצעו לו. "שלושה ימים לפני שהכרזתי על פרישתי, שוחחתי עם רוברט לבנדובסקי ואמרתי לו שאני לא רוצה לשחק יותר בשום מועדון. כשברצלונה התקשרה, הם כנראה חשדו שאוכל לשנות את דעתי. שיחקתי את העונה הראשונה בחינם", סיפר.

שצ'סני גם חשף פרטים פחות רגילים על חייו המקצועיים בברצלונה: "לכדורגלנים אסור לעלות במשקל. החוזים שלהם כוללים קנסות כלכליים חמורים. אני אוהב לאכול, ובכל זאת, למרות שאני שומר על המשקל, קבעתי את שיא השומן בגוף בברצלונה. פעם כשלבנדובסקי התלוצץ עלי בחדר ההלבשה של הנבחרת הפולנית הוא אמר: 'איך שצ'סני הצליח להגיע לקריירה כזו עם גוף כזה?'"

למרות כל הקשיים, הוא שמר על רמה גבוהה לאורך כל הקריירה: "מעולם לא הייתי שחקן שמתאמן קשה יותר מהאחרים, אבל הצלחתי לשמור על רמה גבוהה לאורך 18 שנות הקריירה שלי. אולי אף פעם לא הייתי בין עשרת הטובים ביותר, אבל הייתי ברמות הגבוהות ביותר".

השוער לא חסך גם בפרטים על תפקידו בחדר ההלבשה של ברצלונה וההשפעה שהוא מנסה להעניק לחברים הצעירים. לאחר ההדחה מליגת האלופות, הוא ניחם את ג'רארד מרטין, שהרגיש אחראי על המהלך האחרון: "אמרתי לו: 'תראה איפה אתה היום. זה הסן סירו, והיום שיחקת בחצי גמר ליגת האלופות. אתה אומר שהפסדנו. טוב, הפסדנו, אבל תראה כמה הגעת רחוק'".

ובנימה אישית יותר, שצ'סני לא הסתיר את הדרך בה נתן את העצה – כשסיגריה או וייפ בידו: "אני נותן לו שאיפה. אני מחכה. הוא צריך לעבד את זה. לבסוף אני רואה אותו מתיישר ואומר: 'לעזאזל, אפילו בישלתי גול היום!' והוא כבר לא בכה יותר. הוא יודע מי הוא".