עבור חאבייר סביולה, זהו הביקור השני בישראל והוא יקווה שהפעם הזו תהיה מוצלחת יותר מהראשונה. לפני כמעט 11 שנים הוא השתתף במשחק משונה נגד הפועל תל אביב, שבו קבוצתו דאז שלטה, אבל הובסה 3:0 על ידי האדומים בליגת האלופות. "כמובן שכשמפסידים זוכרים מעט מאוד", הוא אומר בראיון לוואלה! ספורט. "אבל אני זוכר את התשוקה של האוהדים בישראל לכדורגל. הם היו מאוד נרגשים וזה משהו שנשאר איתי. את התוצאה העדפתי לשכוח".
"הארנבון" שוהה בארץ לכבוד משחק האגדות שייערך מחר (שלישי) בין ותיקי ברצלונה לאלו של ריאל מדריד. הוא יחלוק את כר הדשא עם רונאלדיניו, ריבאלדו, רוברטו קרלוס, פיגו, דקו ואחרים, במפגש שייערך באצטדיון בלומפילד בשעה 20:00. לכל אורך העשור הראשון של המילניום הנוכחי, סביולה חורר רשתות באירופה ועל הדרך, הוא מצא את הרשת גם 11 פעמים עבור הנבחרת הבוגרת של ארגנטינה.
ארגנטינה סופסוף זכתה בתואר, אחרי 28 שנים. אני בטוח שהיית מאושר, אבל הייתה בך גם קצת קנאה? כי ב-2004 וב-2005 הגעת עם הנבחרת לגמרים והיית קרוב מאוד.
"בקופה אמריקה ב-2004 בפרו היינו ממש קרובים. הפסדנו לברזיל בגמר בפנדלים אחרי שהם השוו בתוספת הזמן. כשזה כל כך קרוב ואתה לא משיג את זה, זה מאוד כואב. אבל ברור ששמחתי עכשיו עבור החבר'ה שזכו, עבור מסי ועבור העם הארגנטינאי, שהיה צריך איזה אירוע משמח. עכשיו אנחנו יכולים להיות רגועים יותר".
בשבוע שעבר חלפו 20 שנה מאליפות העולם לנבחרות צעירות של 2001, בה כבשת 11 שערים והובלת את ארגנטינה לזכייה ביתית עוצמתית. עדיין מדברים איתך על הטורניר ההוא? אתה חושב עליו?
"אני עדיין בקשר עם החברים שלי לנבחרת האדירה ההיא. לזכות בבית היה מיוחד ולעולם לא נשכח את זה. היינו מאוד צעירים וזה היה נהדר, אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיי. גם הנפנו את הגביע וגם כבשתי בטורניר אחד יותר מכל שחקן אחר בתולדות ה'מונדיאליטו'".
מיד אחרי אותו טורניר עברת לברצלונה בסכום גדול, בגיל 19 בלבד. במבט לאחור, יש משהו שהיית אומר לחאבייר ההוא לקראת המעבר?
"לא משהו מיוחד. תמיד האמנתי בצעד שעשיתי, לבוא למועדון כל כך חשוב כמו ברצלונה, עם כזו היסטוריה, היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי בגיל ההוא. בכל פעם ששואלים אותי אם הייתי צעיר מדי לקפיצה כזו, אני עונה שהרגשתי מוכן באותו רגע, רציתי לבוא לבארסה ולשחק באחד המועדונים הגדולים בעולם. הרגשתי נהדר בברצלונה, התייחסו אליי מדהים בכל מקום בעיר ושיחקתי עם צ'אבי, שעזר לי בכל דבר. אני לא מתחרט על שום דבר. להיפך – זה היה הרגע הנכון עבורי לעבור ואני יודע את זה".
יש 37 שחקנים שהופיעו גם במדי ברצלונה וגם במדי ריאל. מה ההבדל הכי גדול בין המועדונים? ובאיזה מהם נהנית יותר?
"אני לא חושב שיש הבדל משמעותי. אלו שתיים מהקבוצות הטובות בהיסטוריה ובכל מקום אליו אתה מגיע, האוהדים שלהן מבהירים לך את זה. קשה להצביע על הבדל. שיחקתי חמש שנים בבארסה וזה הרבה בקריירה של שחקן. נהניתי מכל רגע. במדריד הייתי פחות זמן, אבל זכיתי באליפות והתייחסו אליי נהדר".
המעבר בין המועדונים היה קשה? היית שחקן חופשי, אבל בטוח האוהדים לא אהבו את זה במיוחד.
"עשיתי את זה כדי שהקריירה שלי תוכל להימשך, לא בשביל לפגוע במישהו. זה הדבר האחרון שרציתי, במקום בו אהבו אותי כל כך. ריאל פנתה אליי, הייתה לי הזדמנות ללכת לשחק שם וזה הצעד שלקחתי. זה הכל".
מעבר לאותו 'מונדיאליטו' מפורסם, זכית גם בטורניר האולימפי ב-2004. עכשיו לקראת תחילת האולימפיאדה, עולים בך זיכרונות?
"כן. זה היה מאוד אמוציונלי. לזכות במדליית זהב אולימפית זה בלתי ייאמן לספורטאי ולחיות חודש בכפר האולימפי, לצד ספורטאים מכל הענפים והמדינות, היה מדהים. זה היה המקום בו הרגשתי ספורטאי, ולא רק כדורגלן. לייצג את המדינה, לשמוע את ההמנון, למצוא את עצמך באינספור סיטואציות שאין להן קשר לכדורגל, אבל כן לספורט – אלה דברים שלא שוכחים. פתאום ישבנו לאכול ולדבר עם שחקני הוקי מפינלנד או צפינו מקרוב בתחרויות כאלה ואחרות, וזה שונה מכל מה שאתה מכיר. אני מת על ספורט וההזדמנות הזו להשתלב ולהכיר מקרוב הכל הייתה ייחודית עבורי".
מה הרגע הכי משמח בקריירה שלך?
"היו לי הרבה לשמחתי, אבל במקום הראשון – משחק הבכורה שלי, בגיל 16, בליגה הראשונה, עם ריבר. שם התחיל המסע שלי וזה היה רגע מכונן. כל החיים אתה מייחל וחולם לרגע הזה. הייתי מלא תשוקה לכדורגל ובמשחק הראשון הרגשות היו חזקים יותר מכל רגע אחר".
והרגע העצוב ביותר?
"לצערי גם היו לא מעט. כל שחקן עובר רגעים לא קלים ומפסיד משחקים חשובים. הפסדנו את הקופה אמריקה כשהיינו קרובים, והודחנו מהמונדיאל ב-2006 ברבע הגמר וזה לא פשוט אחרי כל ההכנה, או משחק בו אתה מוביל ופתאום מפסיד ברגע האחרון ולא מבין איך זה קרה. החיים של כל שחקן כוללים את זה, וזה בסדר".
מי השחקן הכי טוב ששיתפת איתו פעולה?
"זכיתי לשחק עם רבים וטובים – מסי, רונאלדיניו, איימאר, ריקלמה, ראול. לשמחתי, היו המון אגדות שחלקתי איתן מגרש לאורך הקריירה שלי והם השאירו לי זיכרונות מדהימים. אם אני צריך לבחור אחד, זה מסי".
ואם כבר, אז מסי או מראדונה?
"כמובן ששיחקתי עם מסי, אז הכרתי אותו מקרוב יותר וראיתי את היכולות שלו במונדיאל ב-2006. דייגו, עבורנו, היה משהו חד פעמי. אבל לחלוק חדר הלבשה ואת המגרש עם מסי, לראות את זה בעיניים שלי, עושה את ההבדל. מבחינתי הוא מספר 1".
ולסיום, אהבת את הכינוי שלך, "הארנבון"? מי המציא לך אותו?
"התרגלתי. כבר מגיל צעיר חרמאן בורגוס התחיל לקרוא לי ככה וכולם המשיכו, עד היום. אני אוהב את הכינוי הזה. זה היה באחד האימונים הראשונים בקריירה שלי ומשם זה נשאר לכל החיים".
מה דעתך על הכתבה?