כמו כל חובב ספורט שאוהב להיסחף אחרי שאלות תיאורטיות מטופשות, גם אני תוהה לעצמי במי הייתי בוחר אילו יכולתי לצרף לקבוצה שלי כדורגלן אחד מהעולם, וכבר שנים התשובה היא אחת: לוקה מודריץ'. קשה להסביר למה, אבל זו פשוט עניין של תחושה. למה הייתי מעדיף אותו על פני אמבפה או הולאנד, משום מה. למה העדפתי אותו גם על פני רונאלדו או מסי, גם בשיאם. לא רומז חלילה שהוא טוב מהם, או יעיל מהם, או תורם יותר מהם, פשוט הוא השחקן שאני רוצה לצדי, תמיד. הראשון שאני בוחר בכוחות. רק תנו לי אותו, והשאר יסתדר.
ונניח שיטענו שזו סתם היסחפות של אוהד כדורגל מתלהב אחרי הופעה אחת מרשימה (זאת לא), אבל אם כבר, ההיגיון אומר דווקא בימים אלה לבחור בבנזמה, לא כך? בשחקן שכבש את השלושער. בגיבור הגדול. האיש שעשה את ההבדל, שהבקיע שוב ושוב ושוב, שהכניע והכריע. וחלילה, אין פה ניסיון להמעיט בחשיבותם של שחקני התקפה יצירתיים. אין טעם להמעיט בחשיבותם. אין ספק לגבי מיהם הקוסמים האמיתיים של המשחק. חלוץ מוציא לפועל. פנטזיסט שובר הגנות. וירטואוזים עושים פלאים. אבל בשבוע האחרון עולם הכדורגל נתן את השבחים המגיעים לבנזמה, וכאילו חיכה לגמור עם זה כדי להתפנות לדבר האמיתי, מודריץ'.
האהבה למודריצ'ים היא נעימה ומיוחדת. אוהד ריאל מדריד אולי לא יתלה פוסטרים שלו, אבל יישן עם חולצה שלו ליד הכרית. זאת ממש לא ההערצה לגאון המבריק או לסקורר. זה גם מעבר לאהבה הפשוטה והטבעית שיש ל"שחקן הנשמה", לפועל המסור והקשוח שנותן את הלב, ל"סמל" של הקבוצה. זה לא קשור רק לכישרון או מידת השקעה, לקפטן עם נוכחות בחדר ההלבשה, לנחישות וגליצ'ים. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו מבינים כדורגל.
מודריץ' מאפשר לחובב הספורט לראות כדורגלן שלא טועה. זה מישהו שעושה הכל נכון, והופך הכל לקל. שחקן שגורם לך לתהות למה זה כל כך נדיר, ולמה אצל השאר הכל נראה מסובך. שחקן שממחיש קלישאות כדורגל, כמו "הגאונות שבפשטות", או "לא קל לשחק פשוט". ספורטאי שהוא המחשה פיזית של אמירות זן רוחניות על קבוצתיות, על זרימה עם הנהר (והכדור). זה שלא מנסה להתבלט אלא רק להשתלב, וכך בולט מעל כולם.
האהבה למודריצ'ים היא האהבה לקשר החכם. ה-6. המנוע של הקבוצה, בכל המובנים: גם מבחינה מעשית מוסר כדורים ומניע אותה מצד לצד, למעלה ולמטה; גם ברמה הפיזית הוא המקור שמהווה את מרכז הכוח, הבטרייה הבלתי נגמרת במרכז המגרש; אבל גם ברמה העקרונית, המנטאלית, המנהיגותית, האיש שדוחף, מכתיב את הקצב, מוסר וממשיך לרוץ.
אילו היה מסתפק רק בזה, ניחא; אבל לצד כושר גופני עילאי, ליד מסירות בלתי נגמרת והבנת משחק, לצד מחויבות ומנהיגות ודוגמה אישית, בנוסף לאלגנטיות ולפשטות – מודריץ' נפלא ברמה הטכנית, היצירתית. כלומר, להגיד רק שהוא "חכם" ו"מסור" זה להמעיט בערכו. הרי יש לו את הטאץ'. הוא יודע גם לתת מסירות עומק מבריקות, וגם לפצח הגנות עם בעיטות עוצמתיות מחוץ לרחבה, גם עדין וגם אכזר. כמה פעמים ראינו אותו מבריק עם הפאלש, עושה קסמים עם החלק החיצון של הנעל. וכמה שנים זה כבר נמשך, לעזאזל.
ואולי מה שכובש בו זה המראה החיצוני. העובדה שאין לו גינוני כוכב. הלוק הפשוט, הארכאי, של איש עבודה. תספורת לא עדכנית. אפס חוש לאופנה. לא נאה במיוחד. בייבי פייס, נמוך קומה. כמה קל להתחבר למראה הפקידותי הזה, כפי שהיה לאינייסטה בעבר, אדם שבמבט מהצד אי אפשר להעלות על הדעת שהוא ספורטאי על. ואולי זה מבנה הגוף הצנום, שמהווה תזכורת לקסם העממי של הכדורגל, לעובדה שעוצמה, שרירים ומהירות הם רק בונוס, ואין תחליף למגע נכון עם הרגל, לקואורדניציה, קריאת משחק והבנת משחק.
מול פריז סן ז'רמן היו לו כמה דקות של זון, שבהן עשה הכל – המסירה הגאונית לוויניסיוס, הלחץ והדחיפה קדימה אחרי השער, הבישול המבריק לבנזמה, התיקול על מסי – אבל האמת היא שזה היה מקבץ אופייני של הכישורים המגוונים שלו, שפשוט קובצו לכמה דקות בלתי נשכחות. אחר כך המצלמה עקבה אחריו במסירות נכנס לחדר ההלבשה, והוא המשיך בהצגה האישית, חיבק את כולם, בירך וקילל, קיפץ כמו ילד, גם כשהוא חוגג הוא מפגין מגוון מרשים ומאוזן.
מעל לכל, מודריץ' זה תחושת ביטחון. מישהו לבנות סביבו קבוצה. שחקן שהנוכחות שלו מאפשרת לבנזמה לכבוש שלישייה. יכול להיות שהוא בלט במיוחד מול פריז סן ז'רמן הרכה וחסרת האופי. שדווקא מול קבוצה כישרונית ויקרה שכזאת בלט המודריצ'יזם הפשוט והקטלני. אבל למעשה הוא ככה כל שבוע. בא לעבוד, ולהוציא מעצמו את המיטב. אז אין ספק שיש מהירים ממנו, כישרוניים ממנו, טובים וחזקים ממנו. אבל אין ספק שבו אבחר ראשון.
