יותר מעוד פאדיחה: פרשת הכרטיסים בקאמפ נואו היא רגע מדאיג לבארסה ולכדורגל

ברצלונה נדהמה לגלות במשחק בליגה האירופית בין 30 ל-40 אלף אוהדי פרנקפורט ביציעי קאמפ נואו, במה שכבר גרר הצהרות קשות מצד ההנהלה והתקשורת המקומית ודרישה לשינוי המצב. בברצלונה הסבירו שמדובר בשילוב חריג של מספר גורמים (חוקי מועדון, חג הפסחא, יוקרת המפעל וכו'), אבל היה בהחלט יוצא דופן לראות את האצטדיון המפורסם צבוע לבן, לשמוע את שחקני הבית סופגים שריקות בוז צורמות, ובכלל, לקלוט באיזו קלות השתלטו על הקאמפ נואו אוהדים של הקבוצה האורחת. זה היה מחזה בהחלט חריג ומרהיב, שאומר הרבה לא רק על ברצלונה, פרנקפורט ואוהדיהן – אלא בעיקר על כדורגל מודרני.

1

נתחיל ונבהיר: אוהד כדורגל (של קבוצה רגילה, הרחבה בהמשך) שמוותר על המנוי שלו ומוכר אותו בספסרות לאוהד של היריבה – עושה מעשה נלוז. כל עוד לא מדובר באדם שסובל מבעיה כלכלית ונמצאת בחרפת רעב, ומציעים לו סכום כסף משמעותי שיוכל לשנות את חייו – זו בגידה בקבוצה. בדרך כלל בישראל מדובר ברווח של כמה עשרות או מאות שקלים (במקרה טוב), שלא באמת ישפיעו על איכות חייו של ה"מוכר", אבל בהחלט יפגעו קשות בחבריו ליציע. קשה להסביר את תחושת הבושה שמרגיש אוהד, שמתיישב לידו ביציע הביתי אוהד של היריבה, ומבין שאחד מחבריו מכר את עצמו בשביל בצע כסף, ואיפשר לאויב לפלוש לביתו. זה מנוגד לכל קלישאות הרומנטיקה הכי בסיסיות של הכדורגל, והפרה בוטה של כל ההסכמים הרשמיים והבלתי רשמיים בין אוהד לקבוצתו.

2

במקרה של ברצלונה זה כבר כמובן הרגל, ואירועי יום חמישי האחרון מורכבים הרבה יותר. איך קרה שהתפנו עשרות אלפי כרטיסים למשחק לאוהדי פרנקפורט? היו לכך סיבות רבות. לבארסה יש 85 אלף בעלי מנויים, וממוצע קהל של בערך 55 אלף צופים (שמתוכם גם ככה רבים קונים כרטיסים למשחקים). כלומר, בכל שבוע עשרות אלפי בעלי מנויים לא מגיעים למשחק. השנה גם יש חוקים מיוחדים. ברצלונה אפשרה העונה לבעלי המנויים לקחת שנת חופש מבלי לוותר על זכותם על המקום שלהם. המועדון דיווח שיותר מ-30 אלף אנשים נענו להצעה הזו. הכרטיסים האלה חזרו למועדון. דבר דומה קורה עם המערכת החדשה שמאפשרת לבעלי מנויים להודיע שהם לא מתכוונים להגיע למשחק (או לא יכולים ללכת כי הם בחופשת פסחא בקוסטה בראבה), וכך לוותר על הכיסא שלהם (בלי להסתכן ולהיענש), ולאפשר לבארסה למכור את הכרטיס שלהם (ולמועדון להרוויח). וכך לכל משחק באצטדיון הגדול באירופה יש כמות עצומה של כרטיסים למכירה.

תמיד תמוה לראות את הקבוצה המפורסמת בעולם משחקת, ושליש מהאצטדיון הביתי שלה ריק, אבל השאלה מיהם בכלל מלכתחילה "בעלי המנויים" בברצלונה. הלא ידוע שרבים מהם מחזיקים בהם כהשקעה כספית לכל דבר: סתם ספסרים במקרה הרע, או סוכני נסיעות ודומיהם. כלומר, רבים מהישראלים (לדוגמה) שנגעלים מהשיטה שאיפשרה לאוהדי פרנקפורט להשתלט על הקאמפ נואו, הם אלה שמדי פעם מנצלים אותה.

3

ברצלונה זה כנראה המקום שבו תופעת "התיירים" בולטת בצורה הכי קיצונית בכדורגל העולמי. בכל מועדון גדול זה קורה, אנשים מכל העולם מגיעים לאולד טראפורד ולברנבאו, לאליאנץ ארינה ולאמירויות, כיף ללכת כתייר למשחק של קבוצה גדולה באצטדיון מפואר, אין מה להתנצל או להתבייש – אבל יש לזה מחיר. המשחק הפך גלובלי, המועדונים מגלגלים מיליארדים, אבל האצטדיונים מלאים באוהדי כדורגל, ולא באוהדי הקבוצה. נוצר ניגוד בין רצון הקבוצה לפנות לשווקים גדולים יותר כדי להגדיל את ההכנסות שלה במטרה להביא כוכבים, ואז לבכות על אובדן זהות ואותנטיות.

4

לפחות בשיח הישראלי המקומי, ברצלונה הפכה בשנים האחרונות לבדיחה על קלישאת ה"טרמפיסטים", והמשחק הזה רק הגביר אותה. כי הנה משחק של הקבוצה הלוהטת של צ'אבי, והוא לא מעניין את ה"אוהדים". הם פשוט לא באים. כמובן שיש לזה טיעונים הגיוניים, וכמובן שאפשר להגיד שעבור ברצלונה הליגה האירופית זה לא באמת אתגר, לא באמת מעניין, אפילו קצת מביך – בעוד עבור אוהדי פרנקפורט זה מעמד גדול, רגע שיא, יום חג והזדמנות להדיח אימפריה. אבל מה לגבי הזכות הבסיסית להגיע למשחק בית של הקבוצה שלך, שלא לומר מחויבות? מה בנוגע לתחושה המשפילה, ש-30 אלף אוהדים של היריבה משתלטים לך על הבית?

ואולי הטענות נכונות: אוהדי ברצלונה פשוט התרגלו לסף ריגוש גבוה מדי, לקבוצה עם הכוכבים הגדולים בעולם שמפרקת כל יריבה עם כדורגל מרהיב. הם מעוניינים רק בטופ של הטופ, במשחקי צמרת של הליגה הספרדית או בשלבי ההכרעה של ליגת האלופות. כל השאר כבר לא מספיק מלהיב אותם. גם לא הקבוצה הצעירה של צ'אבי, שהייתה במומנטום נהדר, הביסה את ריאל בברנבאו והציגה כמה משחקים נפלאים. ולא רק את אוהדי ברצלונה – אפילו את התיירים זה לא מעניין. אולי זו מבוכה לאופ"א והמפעלים המשניים שלה. ואולי זו סתם מבוכה.

5

מזל שהיה גם צד שני לסיפור: אוהדי פרנקפורט, הרעבים והנלהבים. קבוצה שלא עושה מסע ראווה בקיץ בארה"ב, בלי חנות מועדון בשנחאי, אבל עם עשרות אלפי אוהדים נאמנים ונרגשים, שמסתערים על הכרטיסים, עוקפים בקלות את המגבלות של ברצלונה (שניסו לאסור מכירה של כרטיסים בגרמניה), מציפים את רחובותיה ויציעיה. איינטרכט פרנקפורט, קבוצה שרחוקה מימי הזוהר שלה, מנצחת את בארסה על המגרש וביציע, ביכולת ובעידוד, במחויבות ובהתלהבות, מזכירה את החשיבות של הקבוצות ה"בינוניות" ואת התחרותיות של הליגות המקומיות, ומשיגה ניצחון מתוק שמספק נקודת אור בערב מדאיג.