תרבות כדורגל: הסיפור האנגלי תמיד נשמע גדול יותר, מהדהד יותר

שתי קבוצות אנגליות יתמודדו הלילה (שבת ב-22:00) בגמר ליגת האלופות. אף אחת מהן אינה רשאית לטעון כי היא הנציגה הבכירה של הליגה שלה, הפרמיירליג. הבכירה, מנצ'סטר סיטי, נשארה בבית. אחת משתי הפיינליסטיות הדיחה אותה.

אין הרבה מהכדורגל האנגלי המסורתי בשתי הפיינליסטיות, גם לא בבכירה שנשארה בבית. טוטנהאם עלתה עם שני מקומיים לשני חצאי הגמר שלה נגד אייאקס: בן דיוויס הוולשי ודלה עלי. בהרכבה המלא, כשהיא לא פצועה, טוטנהאם תעלה ארבעה מקומיים בהרכבה. היא מאומנת על ידי ארגנטינאי. ליברפול עלתה לגמר כשבהרכבה ארבעה שחקנים בריטים – שלושה אנגלים וסקוטי. מוחמד סלאח ורוברטו פירמינו, אם היה מתאפשר שיתופם, היו מייתרים לפחות אחד מהם. ליברפול מאומנת על ידי גרמני. סיטי, האנגלית הבכירה שתראה את המשחק מהצד, שיתפה בהרכבה שני אנגלים במשחק שבו הודחה – קייל ווקר וראחים סטרלינג. היא מאומנת על ידי ספרדי. שתי אנגליות בגמר הצ'מפיונס, אבל מה כאן אנגלי?

גמר הפלייאוף של הצ'מפיונשיפ, הליגה האנגלית השנייה, הפגיש שתי קבוצות בעלות זכויות בכדורגל האנגלי – אסטון וילה ודרבי קאונטי – שכרגע לא נמצאות בתודעה. מה שהווילה ודרבי קאונטי עושות בשנים האחרונות מעניין את הקהלים שלהן. השחקנים שעל כר הדשא לא מוכרים לצופה המזדמן, יכול להיות שהוא שמע משהו על אברהם מהווילה שמושאל מצ'לסי. אין על המגרש שם אחד גדול, אבל יש על הקווים – פרנק למפארד בדרבי וג'ון טרי בצד של הווילה. שני אלה נותנים סיבה להיאחז במשחק הזה. אבל זו התבוננות מרוחקת, של הדיוטות – כי מבפנים זה אירוע שמסעיר את הממלכה. וומבלי מפוצץ ב–85 אלף איש, הכדורגל שמשוחק על ידי האלמונים נמצא ברמה של משחק טוב בין שתי קבוצות פרמיירליג. אותה אינטנסיביות, מחויבות וכישרון, שתיהן לגמרי שייכות לליגה שאליה הן שואפות להעפיל, ליגה ששתיים מנציגותיה ייפגשו בגמר הצ'מפיונס במדריד ושתיים אחרות – ארסנל וצ'לסי – התמודדו בגמר הליגה האירופית.

כך משוחק גמר הפלייאוף של הליגה האנגלית השנייה, ליגה שמוכרת כתחרותית בעולם – כלומר, יש בה עוד ארבע או חמש קבוצות שיכולות לספק את אותו כדורגל באותה אווירה, ויש להן שאיפות דומות. אפשר לראות מופעים כאלה גם בליגה האנגלית השלישית. אין עוד תרבות כדורגל מפותחת אחת – איטלקית, ספרדית, גרמנית, צרפתית, פורטוגלית, הולנדית – שכך נראה משחק מכריע בליגה השנייה שלה: מושך כזאת תשומת לב ומשוחק בכזאת רמה, ושעל השולחן מונחים 100 מיליון פאונד שמחכים להיאסף על ידי המנצחת, שיהיה לה בשביל להסתדר בפרמיירליג, בשביל ההתחלה. הכסף הגדול נשפך שם – אבל הוא נשפך שם ולא באף תרבות כדורגל אחרת.

 הכסף הגדול נשפך שם – אבל הוא נשפך שם ולא באף תרבות כדורגל אחרת (Gettyimages)

בשנים שקדמו להקמת הפרמיירליג, הכדורגל האנגלי נודע כאן ככדורגל של חמורים. האיכויות שלו, הקצב, האינטנסיביות, המחויבות, הכוח, הקושי האינסופי – כל אלה הוכרו, מעולם לא הוטל בהם ספק, אבל בסופו של דבר נוצרה לו תדמית של כדורגל מוגבל. הנבחרת האנגלית יצרה לו את התדמית הזאת – לא קבוצותיו ולא האינדיבידואלים שלו. הנבחרת האנגלית הוכרה כאחת שאין דרך אחת להפסיד במשחק כדורגל שהיא לא התנסתה בה. "יד האלוהים" הייתה עבורה רק עוד דרך להפסיד במשחק כדורגל. ותמיד זה היה כרוך בשיברון לב, כי הבחורים נתנו את התחת והשאירו הכל על המגרש. וכשנדרשו הסברים, נאמר שזה הכדורגל האנגלי – גדול ברוחו, פחות גדול ביכולותיו.

אבל הכדורגל האנגלי ייצא כישרונות ליבשת הרבה לפני שהליגות האנגליות קלטו זרים – אירופים, לטינים או אפריקאים, הרבה לפני שהליגות האירופיות נפתחו לזרים. ג'ון צ'רלס נרכש על ידי יובה הגדולה מלידס כבר ב–1958 והיה פנומן בליגה האיטלקית במשך חמש עונות, כפי שהיה גם בליגה האנגלית. צ'רלס נבחר על ידי אוהדי יובה כזר הטוב ביותר ששיחק אי־פעם במועדון – לפני עומאר סיבורי, מישל פלטיני וזינאדין זידאן. במקביל לצ'רלס שיחקו בטורינו בראשית שנות ה–60 דניס לאו וג'ו בייקר. ליאם בריידי שיחק בסריה A במשך שבע עונות בשנות ה–80, בין היתר ביובה ואינטר. קווין קיגן כיכב בהמבורג ונבחר לשחקן השנה באירופה. הכדורגל האנגלי הוציא מתוכו כישרונות אינדיבידואליים אחרים שנשארו באי: בובי צ'רלטון, ג'ורג' בסט, גלן הודל, טרבור ברוקינג, קני דלגליש – אלה היו רק כמה מהם, לא תמצאו ברשימה הזאת חמורים.

קבוצות אנגליות זכו 13 פעמים בגביע אירופה לאלופות. שש קבוצות שונות עשו זאת מטעם הכדורגל האנגלי, אם נתכופף מעט ונכליל גם את סלטיק הסקוטית ביניהן: ליברפול 5; מנצ'סטר יונייטד 3; נוטינגהאם 2; סלטיק, אסטון וילה וצ'לסי פעם אחת. הליגה הספרדית לקחה יותר – 18, אבל באמצעות שתי קבוצות בלבד: ריאל 13 ובארסה 5; הסריה A לקחה את הצ'מפיונס 12 פעמים על ידי שלוש קבוצות: מילאן 7, אינטר 3, יובה 2; הבונדסליגה לקחה את הצ'מפיונס 7 פעמים באמצעות שלוש קבוצות: באיירן 5, דורטמונד והמבורג; לליגה ההולנדית יש 6 זכיות – אייאקס 4, פיינורד ואיינדהובן. אז כמה חמורי יכול להיות כדורגל אשר שש מנציגותיו לוקחות את הצ'מפיונס 13 פעמים?

ליברפול עשתה השנה 152 מיליון פאונד מכספי זכויות שידור. היא המרוויחה הגדולה בין קבוצות הפרמיירליג. האדרספילד האחרונה עשתה 96 מיליון. עם הכסף הזה היא תתחיל את הטיפוס שלה חזרה לפרמיירליג. הכסף הגדול נשפך לא על השחקן או המאמן האנגלי אלא על תרבות הכדורגל הרווחת שם. הכדורגל מושרש בעוד תרבויות, בעוד מדינות, אבל לא כפי שהוא מוטמע באנגליה. נראה שהכדורגל האנגלי תופס מקום יותר גדול בחייהם של בני אדם, הוא מפוזר טריטוריאלית, האהבה למשחק תקפה בפרובינציה כפי שהיא תקפה במטרופולין, היא חובקת כל.

האהבה למשחק חובקת כל. אוהדי ליברפול (Gettyimages)

אנגליה, יותר מכל מדינה אחרת, ידעה להפיץ ברוב חלקי כדור הארץ את בשורת המשחק כפי שהוא מבוצע על אדמתה. הכדורגל האנגלי היה חקוק בתודעה של צרכני המשחק כמעט בכל פינה בעולם, עוד הרבה לפני שהכסף הגדול נשפך עליו. ישראל נחשפה לראשונה לכדורגל בינלאומי באמצעות הכדורגל האנגלי. הוא היה הראשון ששודר כאן, אף ששוחק בעוד מקומות. כל החלק המזרחי של כדור הארץ ינק את המשחק מהכדורגל האנגלי, הרבה בזכות ה־BBC, שהיה לה מעמד מונופוליסטי על התקשורת הבינלאומית בשנים ההן.

היה לכדורגל האנגלי סיפור גדול לספר. הוא ידע לספר אותו. הסיפור האנגלי תמיד נשמע גדול יותר, מהדהד יותר. לא רק בכדורגל. בית המלוכה הבריטי מספר סיפורים שאף מוסד מסוגו לא מספר. הכדורגל האנגלי סיפק דרמות מהדהדות, חלקן ספורטיביות – סיפורים על הפתעות עצומות שמתחוללות במאני טיים, בכדורגל האנגלי, רק בו, הכל יכול לקרות. הוא סיפק גם אסונות גרנדיוזיים, טרגדיות קורעות לב, מההתרסקות של יונייטד ב–58', הילסבורו, הייזל, אייברוקס – לכדורגל האנגלי תמיד היו סיפורים מהדהדים שהעצימו את שמו מכל מיני סיבות והעמיקו את אחיזתו.

הפרמיירליג עושה שימוש מבוקר בכישרון האנגלי, בשחקן או במאמן, אבל עושה שימוש מלא ברוחו של הכדורגל האנגלי, בגישה שלו למשחק ובסיפור שהוא מספר. בשני חצאי הגמר הוא סופר בשלמותו ולפרטיו. השתיים הגיעו לגמר על בסיס הסיפור האנגלי המסורתי – בכדורגל הכל יכול לקרות, הרוח מנצחת.

הרוח האנגלית מנצחת (AFP)

אבי מלר ראה 600 משחקי כדורגל בליגה האנגלית על פני כמה עשורים. תמיד שימש סנגורו של הכדורגל האנגלי כשדרכו עליו, ביזו אותו ולעגו לו בשל מה שהוא אכן היה – כדורגל של חמורים. מלר גונן עליו בחירוף נפש, כפי שמצופה מבריטי לעמוד על שלו כשדוחקים בו. תמיד נימק; זה כדורגל שמוטמע עמוק בתרבות החיים באנגליה, הוא מצוי אצל האנשים יותר מכפי שהוא מצוי אצל אחרים במדינות אחרות. הכדורגל של ארבע הליגות המקצועניות פרוש בכל פינה ומתנהל באצטדיונים הקטנים הישנים ההם, לצדן של מפלצות הכסף הגדול במטרופולין.

בחורף האחרון מלר לקח את בת זוגו לדרום־מערב אנגליה, לעיירה בשם יהוביל, מחוז דבון. נשמע חור. הוא לקח אותה לראות כדורגל אנגלי מסורתי כפי שהוא נראה באמת. היא עוד לא ראתה והוא חשב שזה לא מתקבל על הדעת שאדם יעביר חיים שלמים בלי שיראה איך הכדורגל האנגלי המסורתי משוחק. הקבוצה המקומית נאבקה על חייה בליגה הרביעית. היא במקום ה–21 מתוך 24. שתיים יורדות. היורדות לליגה החמישית עפות מהכדורגל המקצועני, זאת ליגת חובבים.

הכל כמו פעם, כפי שזכר מאמצע שנות ה–70, כשנחשף לראשונה למשחק כדורגל בליגה האנגלית. וכפי שהיה גם 30 שנים קודם לכן ולכן גם 30 שנים אחר כך. דרך העפר המוליכה לקופות, נחיל האדם, דוכני הנקניקיות, התור לקופה, האצטדיון – קומפקטי, 8,000 מושבים, חצי מעץ. יהוביל ירדה השנה לליגה החמישית, מלר ליווה אותה. היא עוד תחזור.