למרות כל האהבה וההערצה הגדולה ללוקה מודריץ', הקשר המושלם. למרות ההערכה לטוני קרוס במשחק הפרידה שלו, הגאון האלגנטי. למרות החיבה המשונה והמיוחדת לוויניסיוס, הפרוע והמתוסבך, שכל כך קל לאהוב ולא לאהוב. למרות הכבוד העצום שכל חובב כדורגל צריך לרחוש כלפי קרלו אנצ'לוטי, עם הפשטות הקשטנית, הקסם המאסטרי והחוש הממזרי. למרות העונה המדהימה, לא פחות, של ג'וד בלינגהאם. למרות המשיכה לעוצמות הווינריות של ריאל מדריד, שהן הרבה מעבר לכסף. למרות כל אלה, נדמה שאין ברירה אלא להיות בעד בורוסיה דורטמונד הערב, או לפחות למצוא סיבות מדוע.
1
נתחיל במספרים הפשוטים. ריאל מדריד מחפשת את הזכייה ה-15 שלה באליפות אירופה. השיא שלה, 14, גדול פי שניים מהקבוצה שהכי קרובה אליה, מילאן. בעידן ליגת האלופות השליטה של ריאל מרשימה עוד יותר: שמונה זכיות מאז מיתוג הטורניר מחדש ב-1992; שלוש ברציפות בין 2016 ל-2018 וחמש ב-10 השנים האחרונות. באותה תקופה, ריאל זכתה באליפות רק ארבע פעמים. היא גם הייתה בחצי הגמר ב-12 מתוך 14 העונות האחרונות. השליטה שלה במפעל כבר מתחילה להיות מוגזמת. כמה מצעדי ניצחון אפשר לראות בכיכר סיבלס?
2
לא נעשה מדורטמונד סינדרלה קטנטנה. לאחרונה יש בלבול קל בכל הנוגע ל"סנסציות" בספורט, כפי שהיה למשל בשבוע שעבר, כשמנצ'סטר יונייטד (קבוצה שמשקיעה מאות מיליוני דולרים ברכש ובמשכורות) "הדהימה" את סיטי בגמר הגביע האנגלי. גם דורטמונד זה מועדון ענק, המדורג 12 ברשימת המועדונים העשירים בעולם של "פורבס". אבל זה כסף אחר. הון שונה. קבוצה שלא באופן מוצהר מכוונת לשוק בינלאומי ומטפחת את המותג, אלא מחויבת אך ורק לדבר אחד: האוהדים שלה.
3
למשל, הסופר ליג. הכוח המניע מאחורי הליגה הזאת היה פלורנטינו פרס. התחושה סביב נשיא ריאל היא שהכדורגל הוא דבר משני עבורו. המשחק הוא רק דרך לצבור הון וכוח, ולעזאזל השאר. דורטמונד סירבה ליוזמה הזאת באופן מיידי. ולא בגלל שההנהלה שלה לא אוהבת כסף, אלא בגלל שהיה לה ברור שהקהל לא יסכים. כן, הקהל. האוהדים. האנשים ביציע. הניג'סים האלה, שמניעים את המשחק. שבשבילו הוא קיים. אלה שהנהלת דורטמונד מסבסדת להם כרטיסים, דואגת להם להסעות, משתפת איתם פעולה בצורה טבעית, הרמונית, בהבנה שבלעדיהם לא רק אין זכות קיום, אלא אין טעם, ובתמורה הם גומלים עם קיר צהוב ואהבה אינסופית.
4
ג'וד בלינגהאם הוא הדוגמה המושלמת להבדלים בין הקבוצות. משפט מיתולוגי טיפוסי שמיוחס לפלורנטינו פרס הוא "כשהוא יהיה שווה 100 מיליון יורו, נקנה אותו". כמו הולאנד, אובמיאנג, סאנצ'ו, דמבלה, לבנדובסקי, בלינגהאם מצטרף לרשימה: דורטמונד מטפחת, ונאלצת לאבד לעשירות יותר. ריאל קנתה את בלינגהאם ב-140 מיליון דולר, ואין לו שום סיבה להתחרט. בגרמניה הוא זכה בתואר שחקן העונה בגיל 19, אבל הפסיד את האליפות במחזור האחרון. שנה אחרי זה הוא שוב שחקן העונה, אבל הפעם אלוף. המקרה של בלינגהאם גורם לכל שחקן צעיר לתהות למה להישאר. יש רגעים שבהם ריאל גורמת למונח "זוללת תארים" להישמע מרתיע. חסר צדק, חזירי. ואם היא שוב תהיה אלופת אירופה, ושבוע לאחר מכן תכריז על רכישת אמבפה, זה כבר ירגיש מוגזם, לא?
5
(מבאס שצריך להכניס סעיף כזה, ועבור רבים מאיתנו לא קל להיות בעד הגרמנים, אבל אם מחפשים סיבות לתמוך בדורטמונד, אפשר להיזכר בחודשים האחרונים, בגישה העוינת של הספרדים כלפי ישראל במלחמה, לעומת התמיכה המוחלטת מגרמניה, מהקבוצות הגרמניות, מהכדורגל המקומי בכלל ודורטמונד בפרט, שאירחה את פצועי הדרום. מצטערים מישל).
6
ההצלחה של ריאל בליגת האלופות בלתי נתפסת. קבוצות לא אמורות ליהנות מעליונות כזו מול המועדונים הגדולים והעשירים בעולם. אפילו קבוצות גדולות מהתקופה האחרונה, כמו ברצלונה של גווארדיולה או מנצ'סטר יונייטד של פרגוסון – לא מתקרבות לשליטה של מדריד בליגת האלופות. גם המיליארדריות מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן רחוקות מאוד, בכל כך הרבה אלמנטים. זה עוול לטעון שריאל מצליחה רק בגלל הכסף, בזמן שהיא מוכיחה באירופה שפועמת בה רוח ייחודית; אבל מה לגבי חלוקה הוגנת של אושר? מה לגבי הזכות לשמוח? שחקנים כמו קמאבינגה, טשואמני, ויניסיוס, רק התחילו את הקריירה וכבר מניפים גביעים בטבעיות. מה לגבי הומלס, רויס, סאביצר, למה להם לא מגיע? ריאל, כהרגלה, חמושה בקילרים מיומנים, באה "לזלול", עם תחושת "חובה" לנצח, להנציח את מעמדה, לעשות את העבודה, להמשיך את השליטה. עבור דורטמונד זה חלום בלתי נתפס, אולי הזדמנות בלתי חוזרת.
7
כי ייתכן שזו השנה האחרונה שבה יש גמר עם פייבוריטית מובהקת מול אנדרדוג: אלופת ספרד, מול המדורגת חמישית בגרמניה. המבנה החדש של ליגת האלופות, עם שיטת הליגה ומשחקי נוקאאוט לפי דירוג, עלולים להגדיל את הפערים, ולייצר את מה שהמועדונים הגדולים חולמים עליו: הגדלת השליטה. שיטה שרק תקשה על קבוצות נחותות להגיע לשלבים הגבוהים.
8
ובסופו של דבר, הכדורגל. המשחק הפופולרי בעולם, שמייצר את ההפתעות הגדולות ביותר, בגלל שהוא מאפשר אותן, וזקוק להוכחה נוספת, לתזכורת שהכל אפשרי. מדריד הולכת על תואר שישי ב-11 שנים, בעוד קרלו אנצ'לוטי יכול לזכות בחמישי שלו כמאמן. דורטמונד מקווה רק לזכייה ראשונה זה 27 שנים, ולהשכיח את התדמית הלוזרית שהתפתחה אצלה לאחרונה, עם ההשלמה עם הסגנות. שחקני דורטמונד עולים למשחק בהבנה שאולי לא יחזרו למעמד הזה בחייהם. אי אפשר יהיה שלא להתרגש עבורם.
מה דעתך על הכתבה?