לא בטוח שכל אוהדי סקוטלנד ואנגליה מכירים לעומק את שורשי הסכסוך האתני עתיק היומין בין שני הפלגים הבריטיים האלה, אלא אם כן הם צפו שוב ושוב ב"לב אמיץ", בכיכובו של מל גיבסון או בסדרת המופת "זרה" בנטפליקס. המשחק הערב (שישי) בין אנגליה לסקוטלנד ביורו 2020 הוא עוד פרק בשרשרת מפוארת של משחקים ביריבות ספורטיבית-אתנית-לאומית שקושרת בתוכה דת, היסטוריה עקובה מדם והגמוניה ספורטיבית – אבל זו רק עוד אחת מהיריבויות הבינארציות הכי רגישות שיש. קיבצנו את חמשת מאבקי הנבחרות הכי גדולים.
אבל עוד קודם לכן, כשמדברים על יריבות רגישה, אי אפשר להתעלם מהמשחק במוקדמות מונדיאל 1970 שהפגיש את הונדורוס ואל סלוודור בקרב על נציגות ה-CONCACAF במשחקים במקסיקו. בין המדינות, או יותר נכון בין הלאומים, שרר סכסוך שמקורו בבעלות על קרקעות. 300 אלף מהגרים מאל סלוודור התנחלו בהונדורס והאדמה בערה. בקיץ 1969 נפגשו שתי הנבחרות לשני משחקים על כרטיס למונדיאל. במשחק הראשון בטגוסליפה, בירת הונדורס, משחק שהסתיים בניצחון של הונדורס 0:1, התפתחה קטטה בין אוהדים משני המחנות.
בגומלין, בסן סלבדור, בו ניצחה אל סלוודור 0:3, האלימות גאתה. מכיוון שאז הפרש שערים לא נחשב, נקבע משחק שלישי במקסיקו סיטי, 12 יום לאחר משחק הגומלין, אבל בין המשחקים האלה הידרדרו היחסים בין המדינות, נותקו היחסים הדיפלומטיים ואזרחים של אל סלוודור גורשו מהונדורס. במשחק השלישי ניצחה אל סלוודור 2:3 אחרי הארכה, ובתוך חודש הידרדרו היחסים עד למצב של מלחמה בת 100 שעות שנודעה בשם "מלחמת הכדורגל", ובה פלשו צבאות אל סלוודור להונדורס. למעלה מ-3,000 איש, רובם אזרחים, נהרגו במלחמה הזו. כעבור שנה הופיעה אל סלוודור במונדיאל, ואיך נאמר, לא ממש הרשימה בכדורגל שלה.
אנגליה – סקוטלנד
חוקי הכדורגל נקבעו באנגליה ב-1863 ובתוך 7 שנים התרחש לו המפגש הבינארצי הראשון והלא רשמי בין שתי התאחדויות: אנגליה וסקוטלנד, המשחק הבינארצי העתיק בעולם. המשחק התקיים בלונדון והסתיים ב-1:1. בתוך פחות משנתיים התקיימו עוד ארבעה משחקים, בשלושה מהם ניצחה אנגליה ועוד אחד הסתיים בתיקו. מאז 1872 קיימו הנבחרות באופן סדיר מפגש ביניהם בכל אביב, עד 1989 (למעט בזמן מלחמות העולם) כאשר במשך קרוב ל-100 שנה המפגשים האלה היו במסגרת טורניר אליפות בריטניה, יחד עם נבחרות ווילס וצפון אירלנד.
המפגשים האלה היו עניין של הגמוניה. לפעמים הסקוטים היו טובים יותר, כמו למשל ב-1937, כשהביסו את האנגלים על אדמתם 1:5 ולפעמים להפך, כמו ב-1961, כשאנגליה הביסה את סקוטלנד 3:9 (שלושער של ג'ימי גריבס), והיה גם את המשחק שבו קטעה סקוטלנד רצף של 19 הפסדים רצופים וניצחה את מי שהייתה אז אלופת העולם, אנגליה, 2:3 בוומבלי. בשנות ה-70 פרחו הסקוטים (קני דלגליש, גרהאם סונס) והיוו גם בסיס לקבוצה הגדולה של ליברפול, מה גם שהם השתתפו בשני המונדיאלים של 1974 ו-1978, בעוד אנגליה הודחה מהם עוד במוקדמות. ולכן, במשחק בין הנבחרות בוומבלי ב-1977, משחק בו ניצחה סקוטלנד 1:2 (גורדון מקווין וקני דלגליש), פרץ הקהל הסקוטי למגרש.
הנבחרות נפגשו גם במעמדים רשמיים, כמו ביורו 96', אז ניצחה אנגליה 0:2, בזכות שער נפלא של פול גאסקוין, או בפלייאוף יורו 2000, אז ניצחה אנגליה בסיכום שני המשחקים. המפגשים האחרונים נערכו במוקדמות המונדיאל האחרון. אנגליה הביסה בוומבלי 0:3 וסיימה בתיקו 2:2 בהמפדן פארק. בסך הכל קיימו הנבחרות 113 מפגשים ביניהן, 48 פעמים ניצחה אנגליה, 41 סקוטלנד, בפעם האחרונה לפני 22 שנה.
אורוגוואי – ארגנטינה
הקלאסיקו של הריו דה לה פלאטה נחשב ליריבות הכי גדולה של שתי התאחדויות ממדינות שונות (בניגוד לאנגליה-סקוטלנד ששייכות לבריטניה). אין משחק בין מדינות ששוחק יותר הרבה מהמפגש הזה – 194 פעמים! ארגנטינה ניצחה 89 פעמים, אורוגוואי 59.
המפגש הראשון היה ב-1901 ודי מהר, לפחות עד שנות ה-50, היו שתי המדינות האלה הנבחרות הטובות בדרום אמריקה, שלא לומר בעולם, כשאורוגוואי אף מרחיקה לכת, זוכה במדליות האולימפיות של 1924 ו-1928 (שם ניצחה את ארגנטינה בגמר) – שהיוו אז מעשית את אליפות העולם – וגם במונדיאל הראשון, כשהיא מנצחת בגמר את ארגנטינה 2:4.
שתי הנבחרות האלו נאבקות על הגמוניה פרטית שלהן, כי ברזיל עקפה אותן מזמן, והקרב צמוד: כל אחת זכתה בשני מונדיאלים, שתי מדליות זהב אולימפיות, כשלאורוגוואי יש זכייה אחת יותר בקופה אמריקה – 15 מול 14.
מצרים – אלג'יריה
זו ההתמודדות שהכי קרובה למה שהתרחש בין הונדורוס לאל סלוודור ב-1969, אלא שכאן הרקע הוא קלוש. אלג'יריה קיבלה תמיכה גדולה מנשיא מצרים הזכור לשמצה, גמאל עבד אל נאצר, כשנלחמה על עצמאותה מול צרפת, וגם הסכם השלום שחתם אנואר סאדאת עם ישראל לא באמת החזיר את השגריר האלג'יראי מקהיר.
בכל הקשור לכדורגל, כל מפגש היה רווי אלימות, במגרש ובעיקר מחוץ למגרש. ב-1989, במהלך משחק העלייה של מצרים למונדיאל 1990 באיטליה, הואשם כוכב הנבחרת האלג'יראית, לחדאר בלומי, כמי שגרם לאובדן עינו של מעסה הנבחרת המצרית. במגרש הלכו שחקנים ואוהדים מכות רצח.
ולכן, כשנפגשו שתי הנבחרות במוקדמות מונדיאל 2010 בדרום אפריקה, הקרבות התחדשו ביתר שאת. שתי הנבחרות לא הגיעו הרבה זמן למונדיאל (אלג'יריה 24 שנה ומצרים 20 שנה) ולכן שני המפגשים ביניהם הפכו לקריטיים. במשחק הראשון באלג'יריה עוד ניסו לשמור על יחסים תקינים, כולל מתן פרחים לשחקני מצרים, כפיצוי לסיפור העין של המעסה. אלג'יריה ניצחה 1:3 וההכרעה עברה למשחק הגומלין בקהיר. מלחמת האקרים מטורפת, שימוש ברשתות חברתיות ובגורמי תקשורת, התסיסו את האווירה.
השיא היה כשאוטובוס הנבחרת האלג'יראית נמצא מנופץ חלונות ושלושה שחקנים בו פצועים. האלג'יראים טענו למתקפה של אוהדים מצריים, המצרים טענו, בגיבוי נהג האוטובוס, כי השחקנים האלג'יראים שברו את החלונות בתוך האוטובוס, בכוונה, כדי לגרום נזק שיביא להעתקת המשחק לאצטדיון ניטרלי. כמובן שבין מחנות האוהדים הייתה אלימות, פציעות ודווחו גם מקרי מוות, אם כי עד היום יש טענות כי הרוב היה פייק ניוז. בסוף ניצחה מצרים 0:2, שתי הנבחרות סיימו עם אותן נקודות, אותו הפרש שערים וגם אותו מאזן פנימי, לכן נקבע משחק מכריע, בסודאן. למרות כוחות אבטחה חסרי תקדים, המשיכה האלימות במגרש ובמחוצה לו, אלג'יריה ניצחה 0:1 ועלתה למונדיאל, והמהומות נמשכו גם בארצות זרות שבהן היו מיעוטים משני הלאומים.
גרמניה – הולנד
עד מונדיאל 1974 קשה היה להאמין שתהיה אי פעם יריבות בין גרמניה להולנד, מהסיבה הפשוטה שהולנד לא הייתה נבחרת בעלת שם ולא עשתה כלום בכדורגל הבינלאומי. ב-1974 העפילה הנבחרת לראשונה לטורניר גדול, רק שלשם שינוי, למרות שהוא נערך במערב גרמניה, המדינה שזכתה שנתיים קודם באליפות אירופה, הולנד הייתה הפייבוריטית, מבליטה את גדול כדורגלני תבל אחרי פרישתו של פלה מכדורגל בינלאומי – יוהאן קרויף. זה בא לידי ביטוי בזכייתה של אייאקס ההולנדית שלוש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות, והמפגש הראשון בין הנבחרות במסגרת רשמית התרחש פחות מחודשיים לאחר זכייתה של באיירן מינכן בתואר האירופי הראשון שלה שקטע את רצף הזכיות של ההולנדים.
ולכן, הגמר העולמי היה שיקוף של הכדורגל הבינלאומי: אלופת אירופה המארחת מול הנבחרת שייצגה את הכדורגל העולה באירופה. ההולנדים הוסיפו למפגש הזה את המטען ההיסטורי הרגשי סביב הכיבוש הגרמני את הולנד במלחמת העולם השנייה, והאכזריות של הכובשים. השער בדקה הראשונה מפנדל שנעשה על קרויף, רק העצים את הרגשות. העובדה כי הגרמנים הפכו את התוצאה עוד במחצית הראשונה, רק חידדה זאת. ההולנדים נכנסו לטראומה ואף כינו את ההפסד כ"אם כל ההפסדים".
מאותו רגע, ועד לזכייה ההולנדית ביורו 1988, באותו אצטדיון בו הפסידה את הגמר ב-1974, אחרי ניצחון בחצי הגמר (שער ניצחון של ואן באסטן בדקות הסיום) על הגרמנים, הפכו המשחקים בין הנבחרות ממש לאלימים. טוני שומאכר (עוד לפני ששבר לפטריק באטיסון את הפרצוף) נכנס לקרב אלים מול הוב סטיבנס ההולנדי ביורו 1980 ורנה ואן דר קרקהוף ההולנדי נתן באותו משחק אגרוף לברנד שוסטר הגרמני. עד היום אומרים ההולנדים על 1988 ש"אמנם זכינו ביורו, אבל הגמר האמיתי היה בחצי הגמר".
14 משחקים רשמיים היו בין הנבחרות מתוך 44 המפגשים ביניהן (הראשון ב-1910), אבל כל אחד מהם היה דרמטי ומלא אמוציות. במפגש האמיתי האחרון ביניהן, לפני קרוב לשנתיים בהמבורג, במוקדמות היורו הנוכחי, ניצחה הולנד 2:4 והקהל שלה כהרגלו ליווה את ירידת הגרמנים מכר הדשא בשירה המעליבה "אאורווידיזיין" (להתראות בגרמנית).
אנגליה – ארגנטינה
בניגוד לכל היריבויות האחרות שהוזכרו כאן, לא מדובר על שכנות או על נבחרות מאותו חבל ארץ. כאן מדובר על שתי נבחרות מיבשות שונות לחלוטין. בארגנטינה רואים באנגליה יריבה מושבעת לא פחות מכפי שרואים שם את ברזיל או אורוגוואי, ומטבע הדברים מספר המפגשים בין הנבחרות הוא רק 15. זו באמת יריבות שיש לה הקשר פוליטי, בעיקר כיוון ששתי המדינות נלחמו זו מול זו באחת המלחמות הכי מיותרות בתולדות האנושות: המלחמה על איי פוקלנד (המלווינאס בפי הארגנטינאים), בסמוך למונדיאל בספרד, אבל בפועל – רוב היריבות הזו נטענה בגלל טעויות שיפוט חמורות.
וזה מדהים, מכיוון שהאנגלים הטמיעו את הכדורגל בארגנטינה ועשרות כדרוגלנים ארגנטינאים גדולים שיחקו בפרמיירליג, ודי אם נזכיר את קרלוס טבס או סרחיו אגוארו. הנבחרות נפגשו פה ושם במהלך השנים אבל משחק רבע גמר המונדיאל של 66', שהתקיים באנגליה, שבר את הכלים. אנגליה ניצחה 0:1 משער של ג'ף הרסט, שלטענת הארגנטינאים נכבש מעמדת נבדל (וזה לא היה השער מעורר המחלוקת היחיד של הרסט בטורניר הזה), וזה הספיק לארגנטינאים לכנות את המשחק הזה כ"גניבת המאה".
אבל זה לא היה הכל. במהלך המשחק הורחק הקפטן הארגנטינאי, אנטוניו ראטין, אך סירב לעזוב את המשטח, קרע את דגל הקרן, התיישב על הדשא ועד שלא הגיעו שוטרים, לא התפנה. באנגליה הזדעזעו מההתנהגות, סירבו להחליף חולצות עם שחקני נבחרת ארגנטינה ומאמן הנבחרת, אלף ראמזי, כינה אותם "חיות".
20 שנה חלפו, הנבחרות שיחקו פה ושם ללא כל אירועים מיוחדים, אבל אז באה מלחמת פוקלנד והציפה את הזיכרונות, וכמובן משחק רבע גמר מונדיאל 1986, באצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי. במשחק הזה התעלל באנגלים מיודענו דייגו ארמנדו מראדונה, תחילה עם שער באמצעות היד ("יד האלוהים") ואחר כך בסלאלום שנחשב לשער הכי גדול בתולדות משחקי הנבחרות. מראדונה כתב שנים מאוחר יותר: "אי אפשר היה להתעלם ממלחמת פוקלנד, שם הרגו האנגלים חיילים צעירים כאילו הם הורגים ציפורים. זו הייתה נקמה. לא היה אכפת לי לכבוש ביד, זה היה כמו לגנוב מהם ארנק".
אחר כך בא משחק שמינית הגמר במונדיאל 1998 בסט.אטיין, משחק בו ניצחה ארגנטינה בפנדלים אבל קדם לו כרטיס אדום של דייויד בקהאם אחרי שבעט בדייגו סימאונה שביצע קודם לכן פרובוקציה מכוונת, ופסילת שער של סול קמבל. זה היה גם הניצחון האחרון של ארגנטינה על אנגליה ומכיוון שגם הוא היה בפנדלים – אז הניצחון האחרון על הדשא היה במשחק ב-86'. מאז, בכל משחק – ולא היו הרבה – הצהובונים באנגליה מדליקים את האווירה והקהל האנגלי מוסיף שירי פוקלנד משלו.
מה דעתך על הכתבה?