האמת היא שכאשר התבשרתי שלאמין ימאל הניף את דגל פלסטין במהלך חגיגות האליפות של ברצלונה, לא בדיוק הוכיתי בתדהמה. ימאל הוא מוסלמי, בן להורים מהגרים ממרוקו ומגינאה המשוונית, ולמרות שלא הביע עד היום עמדה פוליטית מובהקת, אביו, מוניר נסראווי, כבר הביע בעבר הזדהות עם הפלסטינים לאחר אירועי 7 באוקטובר. כשכל זה מתרחש על קרקע פורייה להטפה נגד ישראל ולתמיכה בפלסטינים, הדברים מקבלים משמעות רחבה יותר.
כמי שאוהד ועוקב אחרי ברצלונה כבר יותר מ-35 שנה, זה לא סוד שהקטלונים אינם נחשבים לחובבי ישראל, ובמקרים רבים אף מזדהים עם הצד הפלסטיני – וגם מבחינתם יש לכך סיבות. הקטלונים מנהלים מאבק ארוך שנים מול ממשלת ספרד, מאבק שהגיע לשיאו במשאל העם לעצמאות שנערך ב-2017 וזכה להתנגדות חריפה מצד הממשל הספרדי.
היחסים בין קטלוניה לישראל מורכבים אף יותר, ומתאפיינים בשנים האחרונות במתיחות גוברת מצד מוסדות שלטון מקומיים וארגוני שמאל קיצוני, לצד קשרים כלכליים ותרבותיים שעדיין מתקיימים. הפרלמנט הקטלוני אף הכיר ב־2-22 בישראל כמדינה המבצעת "אפרטהייד", ובהמשך דווח גם על קידום צעדי ענישה וקריאות לניתוק יחסים במהלך 2025.
כמובן שקיימים הבדלים מהותיים בין המאבק הקטלוני לזה הפלסטיני. קטלוניה היא חלק ממדינה דמוקרטית וחברה באיחוד האירופי, בעוד שהסכסוך הישראלי־פלסטיני כולל סכסוך טריטוריאלי ממושך, היעדר הכרה הדדית מלאה ומאבקים אלימים. ועדיין, מבחינת רבים בקטלוניה קיימת תחושת הזדהות עם מאבקים לאומיים אחרים – ובהם גם המאבק הפלסטיני.
האהדה למועדון הכדורגל של ברצלונה חרגה כבר מזמן מכל פרופורציה בישראל. מאז פריצתו של ליאו מסי לפני כ-20 שנה, והפיכתה של ברצלונה לקבוצה שסחפה אחריה דור שלם של אוהדים ישראלים, נוצרה כאן תחושה כמעט משפחתית כלפי המועדון. מסעות בר מצווה המוניים לקאמפ נואו והסיקור האינטנסיבי בערוצי הספורט רק המחישו עד כמה ברצלונה הפכה לחלק בלתי נפרד מתרבות הספורט הישראלית.
אלא שההזדהות של מאות אלפי ישראלים עם ברצלונה מעולם לא נבעה משיקולים פוליטיים, אלא בעיקר מהכדורגל המרהיב ומהשחקנים הגדולים שלבשו את מדי הבלאוגרנה. ברור שתמיד נעים לשמוע הבעת תמיכה בישראל, במיוחד ברגעים קשים, אך צריך גם להבין שהעולם אינו בהכרח רואה את הדברים כפי שאנחנו רואים אותם — ובוודאי לא ספרד, שנחשבת לאחת המדינות הבולטות באירופה בתמיכתה בפלסטינים.
רק לאחרונה שמענו את פפ גווארדיולה מביע שוב ושוב עמדות חד־צדדיות נגד ישראל והמלחמה בעזה, תוך הזדהות ברורה עם הפלסטינים. גם שחקני כדורגל רבים ברחבי העולם, רובם מוסלמים, הביעו לאורך השנים תמיכה במאבק הפלסטיני ואף קראו להחרמת ישראל.
המציאות היא שלצערנו, העמדות הללו הפכו בשנים האחרונות לפופולריות מאוד וזוכות לחשיפה ותמיכה רחבה. ימאל הוא בסופו של דבר ילד בן 18, גם אם כזה שנושא על כתפיו משמעות והשפעה גדולות בהרבה מגילו. אין ספק שהמחווה הזו תעורר סערה ותספק עוד כותרות ורעש תקשורתי, אך ספק אם מדובר במקרה חריג או יוצא דופן.
ובסופו של דבר, אולי גם אנחנו צריכים לדעת להירגע מעט. אם עצם הנפת דגל פלסטין מעוררת כאן זעם בכל פעם מחדש, ייתכן שכדאי לעצור לרגע ולשאול האם חלק מהבעיה נמצא גם בדרך שבה אנחנו מגיבים.
מה דעתך על הכתבה?