אז איך זה בעצם הולך להשפיע על החיים שלי, המעבר של ליאו מסי לפריז סן ז'רמן? אין הכוונה להיגרר לדיונים פילוסופיים על אקזיסטנציאליזם ומשמעות החיים, בטח שלא להיגרר למונחים בומבסטיים כמו "הרס הכדורגל" ו"מות הרומנטיקה" – אלא בדיוק להיפך, לרדת לפרטים עצמם, למציאות הכי פשוטה: האם המעבר של מסי לפ.ס.ז' ישנה לי את הרגלי הצפייה? האם אתחיל לצפות בליגה הצרפתית? האם אאבד עניין בליגה הספרדית? מה הולך לקרות בעצם, בתאכלס? איך זה יעבוד?
האם בשבת בערב אעדיף לראות משחק של פריס סן ז'רמן נגד מץ על פני משחק פרמיירליג או ליגת העל הישראלית? קשה להאמין. אולי בהתחלה תהיה קצת סקרנות. יהיה עניין. אי אפשר יהיה להתעלם מהבכורה שלו. בכל זאת, מסי בקבוצה אחרת, בליגה אחרת, זה משהו שצריך לראות. אז אציץ לראות מה קורה שם, אברר קצת, אחפש, וזהו. לאט לאט הכל יחזור לקדמותו. כולה ליגה צרפתית. היא מעולה כמובן, אבל עדיין אופציה ג' או ד'. וכשמסי יכבוש, ארוץ לצפות בשער, אין ספק. וכשהוא יבשל לאמבפה או יריב איתו, אהיה חייב לראות את זה במו עיניי, זה ברור. אבל ממש לשבת עכשיו ולראות פ.ס.ז' נגד לוריין? לא אדוני, לא תודה. יש גבול, גם לכוחו של מסי.
האם אפסיק לצפות בליגה הספרדית? קשה להאמין. כלומר, לא פחות מבעבר. מי שעד היום יכול היה להתיישב ב-17:00 אחר הצהריים ביום ראשון לראות חטאפה נגד ריאל מדריד, לא יפסיק רק בגלל שמסי עזב לצרפת. זה חזק ממנו. זה לא תלוי שחקן. קשר עם קבוצה, עם ליגה, זה משהו שנבנה לאורך שנים. קשר מורכב, שמבוסס על חוויות. מי שהעריץ או תיעב את ברצלונה, זה לא פתאום יעבור לו. יש בינינו זקנים בלים, שזוכרים קלאסיקו לוהטים מהעבר גם בלעדיו. הרי לכן זה קלאסיקו, כי הוא על זמני, ולא תלוי סיטואציה או מיקום בטבלה. יש פה רגשות, יש מטענים, יש היסטוריה.
האם פתאום נתחיל להתאהב בפריז סן ז'רמן רק בגלל שמסי עבר אליה? קשה להאמין. להפך. איך אפשר להיות בעדה. גם אם תשחק מדהים ותרמוס את היריבות שלה, זה ילווה באף עקום וחוסר פרגון. מתים על מסי, אבל סביר להניח שגם בליגת האלופות נהיה אוטומטית בעד היריבות שלו. ואם בכל זאת היא תזכה בליגת האלופות, לא נראה שזה מה שישמח את קיליאן אמבפה, לא זה מה שיספק אותו. הייתכן שהוא רוצה קבוצה תחרותית, אז הביאו לו את מסי והם ינצחו ביחד והוא יהיה מבסוט? העסק הוא הרבה יותר מורכב.
האם יש אפשרות לראות משחק ליגה של פ.ס.ז' בלי להתעניין ביריבה? בלי להכיר בקיומה? בלי שום זיקה לקבוצה, לאצטדיון שלה, היכרות עם משהו מהמועדון? ולא שיש לי משהו נגד הכדורגל הצרפתי, להפך, רק כבוד והערכה. בשנים עברו הייתי צופה בעניין בתוכנית סיכום המחזור בהגשת עמיחי שפיגלר, שהיה משדר בהתלהבות תקצירים של ליון ומארסיי. אבל האם אפשר להשוות את זה לקרבה הרגשית שכבר פיתחנו עם המסטאייה או הרמון סאנצ'ס פיחואן, שלא לומר האולימפיקו או סן סירו?
והשאלות נמשכות: האם הכדורגל הפך השבוע למקום עצוב יותר, אחרי שליאו מסי נאלץ להיפרד מביתו ומקבוצת נעוריו? מצטערים, אנחנו כבר מצולקים לגמרי. אין שינוי. כלום לא עצוב, הכל כרגיל. מבחינתי הביקורת שהוטחה במסי בשבוע האחרון היא מוצדקת – והבחירה שלו בפריז סן ז'רמן היא מאכזבת, מושחתת, משעממת ומעאפנה – אבל אין פה הפתעות. אין הלם ותדהמה. אין דחף לזעוק נגד הכסף הקטארי, העלמת העין של אופ"א ופיפ"א, תאוות הבצע של כל המעורבים, הכל מתקבל בהשלמה, כמובן מאליו. ויתרנו מזמן. התרגלנו. כל שנה זה מידרדר, ואנחנו ממשיכים לראות. כל חלון העברות הענף נראה מסואב יותר, הסכומים כבר לא משחקים תפקיד. קראתי עשרות דיווחים שונים על השכר שלו, לא ברור אם הוא ירוויח 40 מיליון או 50 מיליון, הבדלים ופערים של מיליונים נזרקים לאוויר כבדרך אגב, מה זה משנה. לוקה דונצ'יץ' חותם על חוזה של 200 מיליון דולר, גריליש עובר ב-100 מיליון ליש"ט, מי בכלל מצליח לעכל את הסכומים האלה. הכל עובר ליד האוזן, מדהים ובנאלי באותה נשימה.
לא, נראה שכלום לא ישתנה. לא נתאהב בפ.ס.ז', לא נפסיק לאהוב ולשנוא את ריאל וברצלונה, הפרמיירליג היא אהבת חיינו למרות שכבר מזמן איבדה את רוב הקסם שלה, ליגת העל תישאר במרכז למרות כל כשליה, אוהדי בארסה לא יעברו לאהוד פריז. המעבר של מסי הוא לא "מות הכדורגל", אלא בדיוק להפך, הניצחון הגדול שלו. המהלך הזה רק ימחיש כמה מוצקים היסודות שלו, איך חיבור רגשי עם קבוצות ושחקנים הוא עניין עמוק וסבוך שלא תמיד ניתן לקנות בכסף. מספיק להיזכר איך הכדורגל השתלט על השיח והשכיח כמעט לגמרי את האולימפיאדה המופלאה מטוקיו, וגם רבים מהאנשים שלפני שבוע התמוגגו מלינוי וארטיום ותהו למה הכסף מחולק כמו שהוא מחולק, למה אין תקציבים לענפים אולימפיים, למה כדורגלנים מרוויחים כל כך הרבה – סביר להניח שרובם כבר דרוכים לקראת סוף השבוע, לחזרתן של הליגות המקומיות, כמיטב המסורת. ופ.ס.ז' היא עדיין לא חלק ממנה.
מה דעתך על הכתבה?