כדור בראש: איך אפשר להגיב למהלך האלים של ארלינג הולאנד

כשזה קורה בליגה הישראלית פוטרים את זה בחיוך סלחני ומכנים את זה "שכונה". אבל כשזה קורה במשחק העונה בין מנצ'סטר סיטי לארסנל, האלופה נגד סגניתה מהליגה הטובה והעשירה בעולם, קשה שלא לתהות כמה רצינות מושקעת בניתוח המשחק, כמה כסף מושקע בכל פרט, כמה דיבורים וניתוחים מלאי חשיבות נאמרים בפאתוס, כשבסופו של דבר כולם רואים את החלוץ הטוב בתבל ארלינג הולאנד חוגג שער שוויון, מוציא את הכדור מהרשת – וזורק אותו על הראש של שחקן יריב – ברמת מנטליות של ילד בן 8 במגרש בית ספר.

זו סיכה בבלון מנופח מדי. תזכורת שזה המשחק ואלה גיבורינו. לא רק שמהלך כזה נוגד את כל היומרות של הכדורגל הרציני והמעמיק, שבוחן ביצועים של כל שחקן עד לרמת אובסס של סטטיסטיקות מתקדמות. לא רק שהוא לא הולם את הזירה המחייבת, מול איצטדיון ענקי ומלא, לעיני מיליוני הצופים בבית, שמצפים לספורט מקצועני. הרי זה גם נוגד כל היגיון. הולאנד רצה לחדש משחק במהירות, להשלים מהפך, אז הוא רץ להוציא את הכדור מהרשת ולקח אותו מהר לנקודת האמצע. אבל אז יצר אלימות ילדותי השתלט עליו, ושיבש לו את שיקול הדעת. ובאותו רגע מבחינתו, לעזאזל הכל: הוא חייב עכשיו, עכשיו!, לדפוק את הכדור בראש של גבריאל.

הוא לא חשב באותו רגע על התהילה, על המכוניות, על היוקרה של הפרמיירליג, על המחויבות לסמל או על הציפייה המגוחכת שישמש דוגמה. זה היה רגע של כנות, מלא אדרנלין וחושים משתוללים, שבו הוא ניתק את עצמו מכל התפאורה והרקע, מכל הבומבסטיות, וחזר להיות ארלינג הילד המעצבן, שלועג לבלם שספג עכשיו גול, אחרי שמשחק שלם רב איתו, משך לו בחולצה, דחף והקניט. הסטטיסטיקאים יכולים להמשיך לספור לו שערים ונתונים היסטוריים. ארלינג רק רוצה להוציא לשון ליריב.

זה כמובן מתחבר להרחקה של לאנדרו טרוסאר. זה עוד מהלך שמבטא את כל הניגודיות של הכדורגל, כמשחק טקטי מתקדם, שמגלגל מיליארדים, שיא המקצוענות, ובסוף מוכרע על שחקן ש"נותן קטנה" כדי לבזבז כמה שניות. בלי להיכנס למקרה הספציפי של טרוסאר, אין דבר מעצבן יותר מהמהלכים האנטי כדורגל האלו, של שחקנים שמעכבים את המשחק, תופסים את הכדור ביד בזמן שהם חוזרים להגנה, נעמדים מול כדור חופשי. האינטרס של הכדורגל הוא להילחם בהורסי המשחק האלה.

במאמר מוסגר, כדאי להזכיר רגע אחר מהמשחק: השופט קורא לקייל ווקר לנזוף בו אחרי עבירה, ארסנל מנצלת את היעדרותו מהאגף לחידוש משחק מהיר וכובשת שער שוויון, ופפ גווארדיולה משתולל מזעם על הספסל (שכבר מזמן הפך לכיסא גיימינג). בראייה של פפ, המשחק כל כך מתקדם, ברמה טקטית כל כך גבוהה, שעצם העובדה שהשופט עיכב את ווקר לשנייה אחת והעניק לארסנל יתרון של כמה מטרים ספורים – זו השפעה מכרעת, אשר שווה לגול.

אם נדבר רגע על אוהד הכדורגל הניטרלי שצופה במשחק (בניגוד לאוהדי הקבוצות, שמעורבים רגשית ומבחינתם הכל ברור ונחרץ) הרי שהוא נקרע פה בין עולמות וציפיות, בין הסדר הגווארדיולי לפראות: מצד אחד אירוע ספורט יוקרתי, ברמה המקצועית הגבוהה ביותר, שאמור להיות נקי ואיכותי, בלי הפרעות קטנוניות. הרי כל שנייה חשובה ומכרעת. האינטרס של הכדורגל הוא לנטרל שחקנים שמעכבים את המשחק ומבזבזים זמן בצורה שפלה ופוגעים בשטף שלו ובאיכות העילאית שלו.

מצד שני, כולנו מכירים כדורגל. ה"קטנה" הזאת שנתן טרוסאר ועוד עשרות שחקנים אחרים, היא משהו שגדלנו עליו. האם צריך להשלים איתו? להסית מבט? לרחם או להילחם? ברור שכרטיס צהוב זה עונש חמור מדי (ובוודאי כשזה שמוביל להרחקה), אבל בלב האירוע קיים דיסוננס: מצד אחד רצון לראות אירוע ספורט משובח, הכי טוב שיש לעולם להציע. מצד שני מתיישבים מול המסך עם הבנה שכדורגל הוא מוצר משובש, עם חוקה מעוותת, שברגע אחד יכול להיהרס, רק כי שחקן חזר לרגע לטריק שלמד במחלקת ילדים.

וכך משחק העונה בין שתיים מהקבוצות הטובות בעולם כולל הרחקה מיותרת ושיפוט מרגיז, בונקר חריג (שכמעט הפך לעמידה טקטית גאונית), בזבוזי זמן מביכים, מהלך מלוכלך של הולאנד, ואחרי השריקה המולה גדולה על הדשא, כמעט מכות, המון הקנטות וקללות, וכל כך הרבה אירועים שמסביב לכדורגל. אירועי קטנים וקטנוניים, מאותם כוכבי על, שקשה להכריע אם הם נלעגים או גדולים מהחיים.