חשף יותר ממה שרצינו לדעת: הנזק שגרם הסרטון של השופט האנגלי

אם נתחיל רגע מהסוף של פרשת דייויד קוט, נראה שעכשיו כבר הגענו לשלב המדאיג. עברו ההלם, הזעם והלגלוג. מיצינו את החשיפות של הסרטונים והתמונות מעברו של השופט האומלל. עכשיו זה כבר מעורר רחמים. זה התחיל בסרטון שהודלף עם הקללות על ליברפול ויורגן קלופ, אחר כך התחילו לעלות ברשת תמונות ותיעודים מביכים שלו מחייו הפרטיים, "סאן" פרסם סרטון שלו מסניף אבקה לבנה בחדר מלון בזמן שהוא שופט מטעם אופ"א ביורו, וככל שהדיווחים נמשכים וגוברים וברשתות ממשיכים לקטול ולהגחיך, כבר מגיעה הדאגה למצבו האישי והבדיחה נהרסת. עכשיו, על רקע האמבוש והלינץ' ברשת, נדרש ממנו לעשות מה שלא עשה כל חייו: להתעשת ולשמור על עצמו.

אבל נחזור להתחלה. שופטים מעולם לא היו אהובים. המהות שלהם מרגיזה. כבר נכתב רבות על התפקיד הבלתי אפשרי, שדורש מהם להתייצב בלב הזירה הגדולה במטרה לא להיות מורגשים. המשימה קשה ומורכבת. הם תמיד היו מקור לקללות והשלכת קלמנטינות. ועם זאת, דייויד קוט רק הגביר את חוסר האמון, ובעיקר את החשדנות והאיבה.

מה שהוא עשה השבוע למוסד השיפוט הוא נזק אמיתי. הסיוט של כל אוהד. מימוש של הפחדים הכי בסיסיים. ידענו שאלה בסך הכל בני אדם, חששנו שחלקם סתם טמבלים, הנחנו שיש להם קבוצה אהודה יותר או פחות, שיש להם דעה אישית על מאמנים או שחקנים, שמאחורי הקלעים הם נשמעים אחרת – אבל קוט חשף הרבה יותר ממה שרצינו לראות.

אוהדי ליברפול התחרפנו מהסרטון. הם גילו טעויות של נגד הקבוצה כשופט מסך, החלטות מפוקפקות ומקוממות. התקשורת חזרה אחורה לציטוטים של קלופ ושל שחקנים, עם תלונות על שיפוט עוין. הם הרגישו שמשהו לא בסדר. אבל מה כבר אפשר להגיד? כולם מרגישים את זה כל הזמן. כל מאמן, כל אוהד, כל בעלים, כולם מרגישים שהשיפוט נגדם, שמישהו נטפל אליהם באופן אישי, שהם עושים עבודה גרועה. אבל זה לא מכובד לדבר על השופטים, להאשים אותם בהפסד, לברוח מאחריות. "זה לא מתפקידי".

אתה רוצה להניח שזה רק בראש שלך. שנסחפת בלהט הרגע. שהבעיות הן בכלל מקצועיות. שזה שטחי לומר "השופט דפק אותנו", לא רציני, משדר משהו לא נכון. אבל עכשיו כשיתייצב בעלים של קבוצה מליגת העל ויתלונן לעיני המצלמות, ולאחר מכן ישלח מכתב לאיגוד השופטים וידרוש לפסול שופט כי ירגיש שהוא לא אמין או עוין באופן מוגזם – איך אפשר יהיה לנפנף את הטענות שלו, לבטל אותן בנחרצות, להגיד לו שהוא מגזים, שהוא רק מדמיין, שהוא מזלזל?

כי הנה קוט, שופט פרמיירליג, אחראי VAR, האיש שמקבל החלטות מכריעות, מודה: אני לא אוהב את ליברפול, ולא אוהב את קלופ, ולא עלה בדעתי לפסול את עצמי ממשחקים שלהם. זה כמובן טבעי לא לאהוב קבוצה מסוימת, ולאו דווקא אמור להשפיע על שיקול הדעת. העולם מלא באנשי מקצוע שנאלצים לבלוע את הרוק, להתגבר על הגועל ועל התחושות האישיות, ולעשות את הדבר הנכון. אבל קוט, מעבר לעובדה שהוא לא מקצועי, גם התגלה כדביל לא קטן. מי בימינו מסכים להיות מתועד אומר דברים כאלה לעיני מצלמה? איזה אדם שולח לחבר סרטון שלו מסניף? האם אפשר לסמוך עליו בעמדת ה-VAR?

על המסך מופיעה שקופית "פנדל בבדיקה", השופט מצמיד יד לאוזנייה, המשחק נעצר, כולם מחכים. הראש רוצה להאמין שצוות מיומן של אנשי מקצוע בוחן בכובד ראש כל מילימטר בעשרות הילוכים חוזרים. במציאות יושבים שם דייויד קוטים. אי אפשר שלא להשתעשע מהפער העצום בין העוצמות של המשחק לבין האנשים שחורצים את גורלו. פיפ"א ואופ"א משקיעות מיליארדים בטכנולוגיות, ובסוף מפקידים את המכונה בידיים של גבר חסר אחריות, שמתועד מברבר שטויות בדירת סטלנים. מיליוני אוהדים צופים בייראה במשחק כדורגל, ואחר כך מגלים שהשופט שולח במחצית הודעות לחברים שלו ומזמין אותם למסיבות סמים.

זה מערער את האמון, מגחיך הכל, שם בפרופורציות את כל הדאגות. מצד שני, יש גם נחמה. לפעמים התחושה היא שגורלות נחרצים בחלונות הגבוהים, בשיחות אפלות בין אנשי עסקים, בתככים ומזימות ושחיתויות עסקיות. והנה קוט, מראה שהכל אנשים, והם קטנים בהרבה משחשבנו.