חרדותיו של השליח לקטאר: הדאגות לפני הנסיעה למונדיאל

זה לא הזמן להתלונן או להתבכיין, סך הכל מדובר במשימת עבודה די סבירה: שליח האתר למונדיאל בקטאר. אלה הרגעים שעליהם בחור צעיר חולם כאשר הוא בוחר לעסוק בעיתונות ספורט – בדמיונו הוא רואה את עצמו פוסע לאטו בין אצטדיונים עם תיק גב, מקבל כרטיסים חינם לכל המשחקים החשובים, מתיישב לו בנחת וצופה באירועים, ולקראת ערב יושב לו על כוס יין בחדר המלון ומלהג לו על הלפטופ כמה משפטים על כדורגל, מתפרנס בכבוד וחי בצניעות. ושוב, אין הכוונה להתלונן או להתבכיין, אין ספק שבחיים יש משרות קשות יותר, אבל לפעמים דברים הם לא פשוטים כפי שהם נראים, במיוחד אם אתה אדם חרדתי שנוטה לדאגות מיותרות ומחשבות טורדניות, ונוסע למשימה תובענית במדינה עוינת.

ישמרנו האל

כן, ייתכן שכאן מקור הדאגה – קטאר, דוחא, מדינה מוסלמית, תומכת טרור, מממנת החמאס, שאלוהים ישמרנו. אפילו לנסיעות באירופה אני מגיע חשדן, מביט לצדדים ובודק בשבע עיניים כל טיפוס מפוקפק, אז בקטאר?! אפשר רק לדמיין אילו מחשבות יעברו לי בראש כבר בנחיתה, כשאפקיד את הדרכון אצל הפקיד במעבר הגבול, והוא יביט בדרכון ויביט בי, יראה את הכיתוב "Israel" והגבינים שלו יתכווצו למראה הציוני המרושע שניצב מולו, מי יודע מה הוא מתכנן, את מי הוא מזעיק, על איזה כפתור אדום הוא מזמזם מתחת לשולחן. ולאחר מכן עם הגעתי למלון, איך אשן בשקט בידיעה שפקיד הקבלה כבר מתכנן עם חבריו את חטיפת העשור, ולמעשה בכל פינה שבה אסתובב, האם אצליח לרגע להימנע מהמחשבה שכולם סביבי זוממי מזימות.

אני כמובן מגזים, ולא רק בגלל שבאירועים כאלה יש כוחות אבטחה מוגברים ונוכחות משטרתית בכל מקום, אלא בעיקר בגלל שהקטארים ינסו במהלך המונדיאל להציג לעולם קטאר מתקדמת, מודרנית, עשירה ומצליחה, והדבר האחרון שהרשויות צריכות עכשיו זה פיגוע או תזכורת לעולם על הסכנות של הטרור האיסלאמי. סביר להניח שגם ארגוני הטרור קיבלו הוראה מהדרגים הגבוהים לעשות הפסקה קלה לחודש – ולא בגלל שהפכו לשוחרי שלום אלא כי עדיף שלא להפריע לשלטון "להראות לעולם מי אנחנו באמת", ולפחות על זה כולנו בונים בהגיענו לקטאר: שלפחות בחודש הזה, כשכל העיניים עליהם, הם באמת ישתדלו לשמור עלינו. כן, על זה נותר לנו לסמוך, על בגרות והכלה של ארגוני טרור.
מה תפקידו של השליח?

אבל עצם החשש הזה מעיב על כל החוויה, בעיקר כי אי אפשר להיפטר מהפיל הזה שבחדר: הידיעה שהבחירה בקטאר לאירוח היא שגויה ואומללה, ומקורה בחטא ובשוחד. וכאן מגיעה המועקה האמיתית של כל חובבי הספורט, נציגיהם בתקשורת וכמובן השליחים לקטאר: עד כמה להתעסק בעוול המוסרי, ולהזכיר שוב ושוב איך קטאר זכתה במכרז לאירוח בצורה מאוד משונה ומעוותת, למרות שלא היו בה איצטדיונים, מסורת או קיץ ראוי, כי הנה זה הגיע, באמצע החורף, באמצע העונה, וכולם תוהים מה זאת הפגרה התמוהה הזאת, איך נתנו לזה לקרות ולמה דווקא קטאר.

כי כשעולה שאלת הסיקור של הטורניר, הדילמה היא מה נכון. לא רק מה הקהל רוצה, אלא מהו תפקידנו. האם להמשיך להזכיר ולהעלות את השחיתות של פיפ"א ופקידיה, את הפשע שבבניית האיצטדיונים וניצול העובדים הזרים, את העובדה שבכירים במדינה ביקשו מקהילת הלהט"ב לא להתבלט יותר מדי כדי "לכבד את חוקי המקום", להעלות ולהציף את כל הלכלוך – או שזה כבר מתחיל להעיק, לשעמם, להפריע? האם לא מאסנו כבר בהתעסקות הזאת בפועלים הזרים שנוצלו, בפיפ"א ומושחתיה, בזכויות אדם? האם זה לא הזמן להתעסק בטורניר הספורט הכי נצפה בעולם, שמייצר אגדות נצחיות?

או במילים אחרות, מנקודת מבטו של השליח המודאג: איפה להשקיע את האנרגיות? האם נציגי התקשורת בקטאר צריכים להמשיך לחפש את קרוביהם של העובדים המנוצלים ומשפחות הפועלים ההרוגים כדי לשמוע על הזוועות שבארגון – או אולי עדיף שנחפש את השמחה ונבליט את החגיגה הבינלאומית הגדולה? מה נכון יותר: לצטט פועל אומלל, או אנגלי שיכור חוגג? כי בסופו של יום, מדובר בכדורגל. ומטרתו של הכדורגל היא דבר מורכב: כמוצר בידורי, המטרה היא להשקיט קצת את הטרדות היומיות, לספק בריחה קצרה לעולם של מצוינות וספורטיביות במיטבה, להתמוגג מביצועים איכותיים של השחקנים הטובים בעולם. במקביל, כמובן, המטרה היא לשקף מציאות מורכבת, שהמשחק הוא עולם ומלואו, כולל היותו ביזנס והתנהלות אפלה. אבל כמה אפשר לבאס?

ובכלל, כמה להתעסק במתח המתיש הזה בין ישראלים לערבים? האם לדווח על מפגש עם עיתונאי טוניסאי עוין? על מבטים מרושעים מהקטארי במרכז העיתונות? על הלחץ שחשתי בחזה מול נחיל האוהדים הסעודי? או להיפך, לפרסם צילום שלי מחובק עם אוהדים איראנים, אחרי שגילינו לתדהמתנו ש"כולנו אחים, רק רוצים לראות כדורגל בשקט"?

רגע, ומה איתי?

ויש גם צד אישי. אני לא מדבר על הנזק הקשה שספג ספר ההתחשבנויות שלי עם אשתי, כי נפתח לי פה חוב שספק אם אי פעם אוכל להחזיר. ההערכה היא שהתירוץ הקלאסי של הבעל העובד ("מה את חושבת, שזה כיף גדול הנסיעות האלה?") הפעם לא ממש יתקבל, כשתשמע את קולות הצהלה של השכנים מהמשחקים, ותניח שבן זוגה חוגג עכשיו. יש גם ילד בן שנה שקשור לאביו ועומד לסבול מחרדת נטישה טראומטית, יהיו געגועים קשים ותחושת בדידות (ואיפה לעזאזל משיגים פה בירה במקום הזה?), אבל ספק אם זה אמור להטריד את קוראינו.

כמובן גם שלא מדובר במשימה קלילה מבחינה מקצועית, אלא במתח בלתי פוסק והתרוצצויות. אלה ימים ארוכים ואינטנסיביים, שכוללים שורה של משימות, מלאות בביורוקרטיה, שליחת טקסטים, מסיבות עיתונאים, העברת קבצים, מעקב אחר המתחרים, הוראות בהולות מהקודקודים, קבלת החלטות מהירה וכו'. אבל ספק גם אם זה יגרור רחמים.

כי בסופו של דבר, יש פה שליח שנוסע למשימה די חביבה, שכוללת ברובה צפייה בכדורגל, אבל גם ממנה הוא מוטרד: האם מתישהו אשתעמם מהמשחקים?! הרי אחרי הכל, מדובר בכדורגל, משחק שעלול להפוך למסטיק נטול אירועים. וכשאדם צופה בארבעה משחקים מדי יום, ייתכן שיאבד עניין. וכאן החשש גובר: מתי ההתלהבות תדעך? האם מתישהו אגיע לאצטדיון גדוש בעשרות אלפי אוהדים, למשחק בינלאומי ששתי נבחרות בכירות התכוננו אליו שנים ארוכות – וארגיש עייף ומוצף, שחוק ומותש, אשטט לי בטלפון בחוסר עניין? האם המשחק יהפוך למועקה? אם אשכח את הילד שפינטז ופילל כל חייו להגיע למונדיאל, ועכשיו הגשים את חלומו? ומה לגבי איש האבטחה עם החזות החשודה, למה הוא מביט כי ככה?