ארגנטינה כואבת, ערב הסעודית חוגגת: הלם בקטאר לאחר הסנסציה
00:43
היה לסעודים הרבה מזל, הם נהנו מקסמו הייחודי של הטורניר הקסום בעולם, אבל בסופו של דבר העולם הערבי כולו חגג את הניצחון על ארגנטינה, ולצערנו הזכיר כמה אנחנו רחוקים. וליאו מסי? כדאי שייזהר: מדובר בטורניר שברגע אחד מייצר אגדות, ומחסל אחרות
ההתרגשות של האוהדים פה ממש מעוררת קנאה. כולם מסתובבים בגאווה עם חולצת הנבחרת שלהם, גם כשהיא לא משחקת. לפעמים הם נכנסים לקרון במטרו, וסתם פוצחים בקריאות עידוד, גם בלי שיש משחק. כולם נראים מחויכים ומאושרים, בידיעה שמחכים להם לפחות שלושה משחקים, שלושה ימי קסם, שמי יודע מה יכול לקרות בהם. אוהד ישראלי לא יכול שלא לדמיין איך ייראה מונדיאל שבו גם הנבחרת שלנו תשתתף בו, כמה אוהדים היינו מביאים לקטאר (אפשר להניח שרבבות, במיוחד עם הגרלה אטרקטיבית), איך היינו נראים מהצד, כמה היינו מתרגשים וכו'.
מבחינה מקצועית, המציאות מוכיחה שאנחנו לא יכולים להשתלב ולהיכלל בטופ האירופאי שמעפיל למונדיאל. נהוג לומר שאילו היינו משחקים באסיה או אפריקה הסיכויים שלנו להעפיל היו משתפרים, אבל כנראה שגם זה לא ריאלי. הניצחון אתמול (שלישי) של ערב הסעודית על ארגנטינה עורר השוואות בין ישראל לסעודיה, ולפי היכולת שהסעודים הציגו אתמול, גם מאסיה אנחנו רחוקים. זה לא חדש כמובן, אבל אתמול היה עוד יום פשוט מעורר קנאה. הפיזיות של הסעודים, הנחישות, האומץ. ההגנה הקשוחה, החזקה והחסונה, המערך המסודר והשיטתי (לא במקרה ארגנטינה נתפסה בכל כך הרבה נבדלים). וכמובן, האופי. איך ישראל הייתה מגיבה במעמד כזה לפיגור מוקדם מול אחת הנבחרות הטובות בעולם? בלשון המעטה, קשה לדמיין אותנו עושים מהפך ומנצחים.
לפי היכולת שהסעודים הציגו, גם מאסיה אנחנו רחוקים | רויטרס
אפשר לדבר על קסמו של הכדורגל, ושל המונדיאל בכלל, לאור העובדה שרק נבדלים של סנטימטרים מנעו מהארגנטינאים לעלות ל-0:3 קליל ולגרום לסעודים לרדת להפסקה מושפלים. אפשר להזכיר שזו רק סנסציה מקרית ולא מייצגת, דבר שקורה פעם בדור, כשמצד אחד נבחרת שבועטת פעמיים למסגרת וכובשת פעמיים, ומצד שני יריבה שסבלה מחוסר מזל. אבל שוב, הכל מעורר קנאה. היכולת של הסעודים, הווינריות, המשחק חסר הפחד (כולל בלם סעודי שנצמד אל ליאו מסי בצורה מאיימת, בהשוואה לכדורגלנים שלנו שכבר במחצית מבקשים ממנו חולצה). לכל זה נוסף שידור בערבית שהפך לקלאסיקה, עם ההתפרצות והקול הרועד של השדר שזיהה את המעמד ההיסטורי והודה לאלוהים (ובכלל, השידור בערבית ברשת beIN הוא איכותי ומרגש, גם בלי להבין מילה ממנו, מספיק להאזין למנגינה שלו כדי לספוג את ההתלהבות). השורה התחתונה היא חד משמעית: הם שם ואנחנו לא.
סעודיה הצילה אתמול את הכבוד של הכדורגל מהעולם הערבי/מוסלמי, וזה היה חשוב. מי שמסתובב ברחובות דוחא מרגיש היטב את הנוכחות של נבחרות אירן, תוניסיה, ערב הסעודית, מרוקו וכמובן המארחת קטאר. הן הגיעו לטורניר בידיעה שזה יכול להיות הרגע שלהן: מונדיאל ראשון במדינה ערבית-מוסלמית. הם מרגישים פה בבית. האוהדים שלהן שוטפים את הרחובות, קולניים ומשוחררים. העיתונאים שלהן פזורים בכל פינה, ואתמול אי אפשר היה להשיג כרטיס ליציעי התקשורת. הטורניר התחיל עם הפסדים קלילים של קטאר ואירן, אתמול סעודיה ותוניסיה החזירו קצת מהגאווה הערבית, ולראיה, החגיגות פרצו בכל העולם המוסלמי, בתחושה שאחת משלהן הדהימה את העולם. מתי גם אצלנו המלך יכריז על יום חג לאומי בזכות ניצחון הנבחרת?
וכשמדברים על כדורגל כחוויה מחברת, ערב הסעודית אתמול נראתה דוגמה קלאסית. הגברים עם הגלאביות המסורתיות, נשים מכוסות בבדים שחורים (כמה מהן יותר, כמה פחות), המיליונרים והעממיים, המזוקנים עם שפם ובלי שפם, נערים חילוניים עם לבוש מערבי, נערות שמשחקות כדורגל הקפצות פריסטייל, סעודים מכל המינים ומכל הסוגים, כולם צוהלים ביחד, מניפים את אותו דגל. אגב, הייתם מאמינים שאפשר לחגוג בלי בירות?
סעודים מכל המינים ומכל הסוגים, כולם צוהלים ביחד | רויטרס
ובצד השני, ליאו מסי. הייתה שם נבחרת ארגנטינה, אבל בהשוואה אליו היא סיפור שולי, רק מסגרת עלילתית שמאפשרת לדמותו המיתית לפעול ולסגור מעגל, עם סצינת ההנפה שכל העולם מחכה לה. זה התחיל טוב מבחינתו, אולי טוב מדי. מהר מאוד השופט נתן לו מתנה עם פנדל גבולי מאוד, וסידר לו שער בכורה כדי להוריד ממנו לחץ ולשחרר אותו. ייתכן שזה היה קל מדי. הרי לא רק העולם כולו – הקוסמוס רוצה שהוא יזכה בתואר. באיזשהו שלב כבר ניתן היה להרגיש שהוא ממש נישא לעברו על גלי האנרגיות, וכל שעליו לעשות זה פשוט להופיע במגרש – וההתכווננות של כולנו תסחוף אותו אל הגביע הנכסף.
את האופוריה הזאת אפשר להרגיש בדוחא כבר ימים ארוכים: הארגנטינאים מסתובבים פה מדושני עונג, מלאי ביטחון אופייני, שרים את שירם על הזכייה בגביע בקטאר, מהללים את מסי, מניפים תמונות ודגלים שלו לצד מראדונה, כאילו שניהם באותו מעמד נצחי. התחושה היא שהם מרגישים שהגביע ממש מעבר לפינה, כל שעליהם לעשות הוא לקחת אותו. לצערם הם שכחו שמדובר בגביע העולמי, הטורניר שביכולתו ברגע אחד לייצר אגדות, ולחסל אחרות.
זו כמובן תהיה טעות להספיד את מסי, כל שכן ללגלג עליו. כל מי שעשה זאת בעבר גילה מהר מאוד על בשרו שזו טעות חמורה ומטופשת. לאורך הקריירה כבר דובר לא פעם על מפלתו, ובלא מעט הזדמנויות כבר הוכרז על "סוף עידן" – אבל הוא תמיד נפל וקם. מדהים היה להיווכח אתמול בערב איך הוא וכריסטיאנו עדיין הסיפור הגדול בכדורגל העולמי, כשהפורטוגלי פתאום עלה גם הוא לכותרות הראשיות עם השחרור ממנצ'סטר יונייטד, כאילו נגזר עליהם לחיות ביחד זה לצד, בטוב וברע. ההיסטוריה מראה שמסי תמיד מתאושש ממפלות, תמיד מתרומם, סותם פיות. אם עד עכשיו הלחץ עליו היה גדול, עכשיו הוא גדול עוד יותר.
