מסך העשן של חסון: הבעיות בתהליך מינוי המאמן הלאומי

שיח בישראל בשנת 2020 מסתכם בשתי מילים: "אנחנו" ו"הם". ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה בזירה הפוליטית. הממשלה נגד האזרחים הלא ממושמעים במלחמה בקורונה. אסי בוזגלו נגד כל מי שלא בגווארדיה שלו בהישרדות. אין אמצע. זה לא משנה באיזה צד אתה, תבחר צד ותתנהג בהתאם. תייצג את הצד שבחרת. אתה איתנו או איתם. רק תזכור דבר אחד: אם אתה לא איתנו, יהיו לכך השלכות. כדאי שתכין את עצמך ללינץ'. כלומר, אם רק תעז להגיד בפומבי שאתה נגדנו. כן, זה נכון גם אם מסתכלים על זה הפוך.

אם לא בחרת צד, ואתה רוצה לשמוע דעות לכאן או לכאן, ובכן, אולי עדיף שתוותר מראש. כי כל מה שתשמע זה אנחנו והם. יותר נכון למה אנחנו טובים והם רעים. למה רק עלינו מדברים ועליהם לא. כולם יתישו אותך בחפירות וישאירו לך שתי ברירות: לאבד עניין או להצטרף לצד שכרגע מנצח. זוהי לא בהכרח הדעה שלך, רק רצון להיות חלק ממשהו. או סתם לגרוף לייקים קלים ברשתות החברתיות. וכן, זה נכון גם אם מסתכלים על זה הפוך.

הכל שטוח. שחור זה שחור, לבן זה לבן ואפור זה בזבוז. אז אל תטריח את עצמך ב"כן, אבל". כי כשהשיח שטוח, בכלל לא צריך לשרוף אנרגיות על טיעונים, תהליכים או סתם להתעסק בסוגיות חשובות באמת. מספיק לבחור צד ולריב עם הצד השני. אם תהיה שנון מספיק, חד כתער ותעביר חלק ניכר מזמנך בפלטפורמות הנכונות ברשת, תוכל לצבור עדת מעריצים שתעצים את מעמדך בצבא האנחנו או ההם. קום תהיה כל מה שבא לך, למשל יו"ר ההתאחדות.

גם בכדורגל השיח סופר שטוח. אתה הצלחה או כישלון. הזר הכי טוב שנחת פה או זר לענף. עשית בית ספר למאמן היריב או שקיבלת ממנו נוקאאוט. אתה נבחן לפי מידת ההערצה אליך והתדמית התקשורתית שלך. במילים אחרות, עתידך נמצא בידיהם של מי שמוכנים להילחם בשבילך בתקשורת וברשתות החברתיות. ישפטו אותך על תוצאות, אבל גם על לייקים וכמות העניין שאתה מייצר. חוץ מזה, כשהכל שטוח, קל להחליק מתחת לפני השטח נושאים באמת חשובים, כמו: הכדורגל הישראלי לאן?

אפשר להצביע על שלושה סוגים של טיפוסים: בעלי עניין, חיילים ומושכים בחוטים. המושכים בחוטים ישטיחו את השיח לעבר בעלי העניין. והחיילים הם חיילים. משרתים את בעלי העניין האהובים עליהם, נלחמים במתנגדים ולא מבינים שהם עושים שירות נהדר למושכים בחוטים. נגיד אורן חסון. השיח סביב מינוי מאמן לנבחרת ישראל, אייל ברקוביץ' כן או לא, טוב לו. הוא מסיח את דעת הציבור מעניינים פעוטים כמו מהפכה בהתאחדות, מדיניות, אסטרטגיה לעתיד ושאר זוטות.

הרי מה אומר לעצמו חסון? בואו, אתם בגדול מתנשאים. לא מעניין אתכם פוליטיקה פנימית ועסקנות, מרכזים, מזכירות, פרשת הגלידות, סערת המינוי שבוטל, ועדת האיתור או כמו שהוא אמר בעצמו השבוע בסבב הראיונות שקיים: "ממשל תאגידי". הוא צודק בגדול. סטטיק היה אומר על זה: בואנה, אורן, הרדמת. בחייאת בן אדם, דבר איתנו על משהו מעניין. דבר איתנו על ברקו.

עכשיו קצת היסטוריה בקצרה. במרץ 2018, הגישה ועדת אוחנה, גוטמן, רביבו ובן מלך דו"ח המלצות לשיפור הכדורגל הישראלי ובעיקרו, המלצה למינוי מנהל טכני והקמת הפורום המקצועי. בגדול, זו תכנית ארוכת טווח, או אם נשתמש במילת הגנאי הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי: "תהליך". ההמלצות יושמו עם הקמת הפורום המקצועי ומינויו של וילי רוטנשטיינר. האוסטרי בא עם התכנית: "הדרך הישראלית".

במרכזה, עמדו שני אלמנטים: הראשון, החזרת אמון הציבור בנבחרת הישראל על ידי הקניית פילוסופיה ברורה, בניית מעטפת מקצועית ברמה גבוהה סביב הנבחרת ושיפור האווירה. השני, חיזוק היסודות בכל הקשור לטיפוח צעירים, הקמת אקדמיות ושיפור חינוך המאמנים. רוב התהליכים להם התחייב רוטנשטיינר יצאו לדרך. למעשה, מלכתחילה תוכנן רוטנשטיינר לעבוד ארבע שנים ובמקביל לחנוך את יורשו העתידי – מנהל טכני ישראלי. נו, תכניות, אתם יודעים.

אין באמת עוררין לגבי המקצוענות של רוטנשטיינר. שלושה דברים עומדים כנגדו: התוצאות ברמת הנבחרת הבוגרת, הקורונה והזיקה הברורה שלו ליריבו המר של חסון, עו"ד מורן מאירי. כך בחודשים הבודדים שלו בתפקיד, חסון יצא למלחמה נגד כל מי שלא בצוות שלו. לרוטנשטיינר, גם אם ימשיך, קיצצו את הכנפיים יחד עם השכר. הפורום המקצועי למעשה הפך חסר תכלית. למזכירות נבחרו אנשי שלומו של חסון והכי חשוב, שבה לחיינו ועדת האיתור. וכל מה שקרה פה בשנתיים וחצי האחרונות נעלם כלא היה.

הכדורגל הישראלי נמצא במעין קמפיין בחירות. אבל זו לא סתם מלחמת שליטה, אלא גם מלחמה על הדרך. עתיד הכדורגל הישראלי חשוב לחסון, אבל כרגע חשוב לו יותר "נושא המבנה", כהגדרתו. לפרק ולהרכיב מחדש. לחזק את מעמדו הפוליטי ולדכא את ההתנגדות. מה שמחזיר אותנו לברקו. בעל העניין האולטימטיבי. ברקו הוא מסך העשן של חסון. חסון צריך את ברקו כי כשברקו במרכז, אף אחד לא מתעסק בשום דבר אחר. כך אפשר בקלות להמשיך להוביל מהפכה בשקט מתחת לפני הקרקע השטוחה.

האם ברקו ראוי לאמן את נבחרת ישראל? כן. חד משמעית. שחקני עבר גדולים כמוהו ראויים לקיצור דרך. לכדורגל הישראלי אין פריבילגיה לא להשתמש באגדות המקומיות שלו. אגב, זה נכון גם לגבי יוסי בניון ולמעשה, כל השמות שהוזכרו כמועמדים לאימון הנבחרת ראויים. הבעיה היא הדרך. חסון ביטל את הפורום המקצועי ואת המנהל הטכני כדי להשפיע באופן ישיר על הבחירה. האמת? לברקו מגיע יותר מזה. מגיעה לו לגיטימציה.

בראיון עם לירן שכנר ב"סערה בממלכה", ברקו אמר דבר נכון. בחירה בו היא שאלה של מדיניות, של מה רוצים, של אם רוצים משהו שונה. לזכותו של ברקו ייאמר שאתה תמיד מקבל ממנו גרסה נטולת פילטרים. הוא שונא מערבבים, הוא הולך עם האמת שלו וזה גם מה שהפך אותו לדמות טלוויזיונית מצליחה. הבעיה שאתה לא יכול להשתחרר מהשאלה: האם בחירה בברקו אכן תבוא ממדיניות? כי "לנסות משהו אחר" זה לא סיבה למנות מאמן לנבחרת.

לנסות משהו אחר זה לתמוך על עיוור בבני גנץ לפני שקראת את המצע שלו או שמעת אותו מדבר ורק כי אתה במחנה רק לא ביבי. לנסות משהו אחר זה להזמין מהמבורגריה חדשה, לחיות לפי טרנדים, להיות מושפע ממשפיענים. ברקוביץ' איז טרנדינג. ברקוביץ' ראוי (ובתנאי שיישב לצדו מאמן שיאזן אותו כמו שיוגי לב ישב לצד יורגן קלינסמן למשל), אבל מה התכנית? של מי התכנית? האם מתחבר אליה רוטנשטיינר או מנהל טכני אחר? בינינו, אם שוקלים כל כך הרבה מועמדים ששונים אחד מהשני באופי וברזומה, אולי חסון ושות' לא באמת יודעים מה הם מחפשים? ששש… אל תגלו לאף אחד. 

הרי זהות מאמן כזה או אחר לנבחרת ואפילו העפלה מקרית לא יפתרו את הבעיות השורשיות של הכדורגל הישראלי – תשתיות, טיפוח כישרונות ותרבות. הן לא יטהרו את ריח העסקונה החריף שהתרגלנו לחיות איתו. בהקשר הזה, ברקו לא שונה בשום צורה שהיא מהמתמודדים היותר קונבנציונאליים לתפקיד. גם גורלו לא יהיה שונה. יקבל הזדמנות, יבחנו אותו לפי תוצאות ולפי לייקים ומקסימום יחפשו טרנד אחר. בשורה התחתונה, ברקו ראוי. הדרך לא ראויה. אבל היי, למי אכפת? בסופו של דבר זה אנחנו או הם. כל השאר לא מעניין.