נבחרת ישראל בכדורסל הצליחה השבוע לעמוד בסטנדרטים המחמירים של נבחרת הכדורגל שלנו, ולשאוב אליה את כל הכעס והמרמור של חובבי הענף. לנבחרת ישראל בכדורגל תמיד הייתה יכולת מיוחדת לזקק את כל החולשות המקומיות ולמשוך אליה ביקורות אינסופיות ולגרום לכישלונות להיראות מפוארים, בעוד שלנבחרת הכדורסל הייתה בעבר (הרחוק כנראה) תדמית אחרת, של "בחורינו הלוחמים" שמחפים על הנחיתות הפיזית בעזרת קבוצתיות, נחישות וחוכמת משחק. לאחרונה למרבה הצער גם הכדורסלנים שלנו מיישרים קו, ונופלים לא רק בגלל כשלים מקצועיים כמו הגנה עצלה, אלא מוסיפים לכך תככים בחדר ההלבשה ולכלוכים מיותרים, כאילו לא מספיק להם שהכישלון יעורר עצב ואכזבה, אלא מתעקשים שיגרום גם למיאוס וזעם.
מי שנגרר לכל הרפש הוא דני אבדיה, אהוב לבנו, הדבר הכי מלהיב שייצר הענף בשנים האחרונות, האיש שגורם לנו לצטט כל מילה מבלוגרים עלומי שם ופודקאסטים זניחים מוושינגטון, ולהתנדנד בקיצוניות בין תקוות לאכזבות. אחרי שנתיים ב-NBA חובב הכדורסל מתקשה לפענח מיהו באמת אבדיה ומה ערכו ושוויו, כי מבחינתנו הוא עדיין כדורסלן חכם ואלגנטי, כישרון שרק צריך את המאמן הנכון שיידע להוציא ממנו את המיטב, בראשינו עדיין מהדהדות ההצלחות באליפות אירופה לקאדטים והרגעים היפים שלו כנער בן 18 עם מכבי תל אביב ביורוליג, ואילו המציאות מראה שהוא בסך הכל שחקן משלים, נטול השפעה מיוחדת, עם לא מעט מגבלות, שמשחק בקבוצה חלשה במזרח שלא מצליחה להתקרב לפליי-אין.
ואז מתחילה אליפות אירופה, הוא פותח עם 23 נקודות ו-15 ריבאונדים וסלי קלאץ' בניצחון מול פינלנד, לאחר מכן מצטיין גם מול הולנד, ושוב נראה כמו עוד אחד מכוכבי העל בטורניר. אלה יממות מאוד סוחפות. נדנדה רגשית קיצונית. הביצועים שלו כובשים את הרשתות. חשבון הטוויטר של פיב"א מכנה אותו "רוצח בדם קר". עיתונאי כדורסל מארה"ב שעוקבים אחרי הטורניר משתפכים על אבדיה. כל התקשורת עליו ורק עליו. הכל בזכותו. גם החברים שלו בנבחרת מרגישים את זה. בשדות תעופה, במפגשים עם קהל, כולם רוצים ממנו חתימות, המצלמות מתמקדות בו, הוא היחידי שמסתובב עם הסוכן שלו, הוא הכוכב.
מהר מאוד מגיעה דעיכה. הפסדים. הוא לא עומד בציפיות, לא מוביל לניצחונות, שוב לא מציג רמה מספקת. כולם חלשים, אבל הוא זה משהו אחר. ממנו באמת קיווינו. ושוב הנדנדה הזאת והוויכוחים הפנימיים. שוב קשה להחליט אם מוצדק להתאכזב ממנו ועד כמה ניתן להאשים אותו. שוב הוא והוא והוא. מצד אחד קיימת ההבנה שצריך להוריד ממנו את האחריות לאור הנסיבות האישיות הקשות (קורונה, חוסר תיאום) והמצב הבעייתי בנבחרת בלי קשר אליו (מתיחויות פנימיות, חוסר אמון במאמן), להבין שלא פשוט להיות שחקן רוטציה משלים שהופך להיות הכוכב המרכזי שכל הנטל וכל העיניים עליו, להבין שבעצם בלעדיו גם המשחקים הקודמים היינו מפסידים – ומצד שני נמאס כבר להבין ולרחם. נמאס לחפש צידוקים לאכזבות. לא ביקשנו שיהיה לוקה דונצ'יץ', רק שיעזור לנו לנצח את פולין וצ'כיה.
ואז הגיע הריאיון בסרביה של אבא שלו, זופי. אף פעם לא צריך להפריז בחשיבות של ראיונות עם אבות, במיוחד עם טיפוס "צבעוני" כמו זופי, אבל זה כן חושף מה עובר על דני בבית, אילו קולות הוא שומע, מה אומרים לו ומחדירים לו בסביבתו הקרובה, ועוד האיש היקר לו מכל. אלה דברים די קיצוניים. אבא שבכלל רצה שהוא ישחק בנבחרת סרביה, שהוא רואה בילד סרבי, האכיל אותו אוכל סרבי, מבחינתו בנבחרת ישראל לא מפרגנים לו, המאמן לא יודע להשתמש בו, השחקנים לא תומכים בו, לא מתייחסים אליו נכון, לא יודעים איך לטפל בו, שמים הכל על הכתפיים של ילד בן 21 ואחר כך מפילים עליו את האשמה.
כמובן שאין עוררין על הישראליות של דני. הוא גדל פה, התחנך פה, החברים שלו מפה, לא היה לו ספק שישחק בנבחרת ישראל, המחויבות והמוטיבציה שלו ברורות. גם במקרה הזה דני אבדיה הוא קורבן של מצב מורכב, על לא עוול בכפו, עם אבא שמדבר יותר מדי, מלבה סכסוכים ומערער את החיבור של הילד לנבחרת. למעשה, הדברים של זופי ממחישים את הפלונטר שבו תקוע דני אבדיה: הוא מכנה אותו "הכוכב הכי גדול בספורט הישראלי", אבל לא מבין למה "יום אחד מעלים אותך לגן עדן, ולמחרת מנחיתים אותך לרצפה".
הוא רק בן 21, אבל התחושה היא שכבר שנים ארוכות ישראל באובססיית אבדיה, עוקבת אחרי כל צעד שלו, נסחפת מעלה ומטה. קשה להאמין שעבר רק שבוע מרגעי האופוריה אחרי הניצחון מול פינלנד, לתחושת הכישלון המחפיר. עוד טורניר שסביב אבדיה יש יותר שאלות מתשובות. עוד שבוע מעורר ויכוחים ודיונים על מידת הכישרון שלו, מה אפשר להוציא, למה הנסיבות לא מאפשרות את זה. הדבר היחיד שעליו אין עוררין הוא הכישלון של נבחרת הכדורסל, שכמו מקבילתה מהכדורגל, מצליחה לנטרל כל כישרון ולמשוך אותו איתה למטה.
