1. אחת האגדות האורבניות הידועות מספרת על דרבי הגומלין ל-5:0 שחטפה הפועל ממכבי בינואר 1970, דרבי שאחרי רבע שעה כבשה בו הפועל שני שערים וניצחה את המשחק. מעבר לכך שבניגוד למיתוס דרבי הגומלין לא התקיים אחרי שבוע אלא אחרי שישה שבועות, הרי שאז היה מדובר בשתי קבוצות שוויוניות לחלוטין, והדרבי בשבוע הבא יהיה עדיין מול קבוצה עם סגל מפלצתי למול קבוצה עם סגל נוער מחוזק בכמה בוגרים.
אז הפועל לא חטפה 10, כמו הנוער של רוסטוב בסוצ'י בליגה הרוסית, אבל היא לא הייתה מסוגלת להוות יריב שווה כוחות למכבי במשך 90 דקות אלא רק 70. גם לא היה לו שום ז'וסואה שינצל את הנמנום, שלא לומר הנפילה, במכבי. הז'וסואה שלה – מאור בוזגלו – לא נכנס אפילו בין חמשת המחליפים, ירד במחאה לחדר ההלבשה, ומי יודע איך זה עוד ייגמר.
הפועל באה לדרבי לשחק את המשחק שקלינגר שיחק בימיו בנבחרת: פסים קצרים, סמיכות בין השחקנים, ניסיון לצופף ולצאת עם הכדור ללא יומרות – בניגוד למכבי שלוחצת, חוטפת, ומנסה לגמוע את המגרש בתנועה ומסירה. אבל משחק כזה – בתנאי הקורונה שמחייבים שני משחקים בשבוע – לא יכול להימשך לנצח, ואת הדרבי ניצחה מכבי בזכות הספסל שלה, שלא רק שהביא רעננות, אלא גם רעב. וזה אולי על רגל אחת סיפור ההצלחה של מכבי ת"א: עומק, רצינות, ניהול נכון של אנשים. גם כששני שחקנים מושעים ועוד אחד הגיע לקראת סוף השבוע לתת עדות, עדיין הקבוצה מייצרת רצון לנצח. אי אפשר להאשים כל הזמן את הליגה בחולשה, זו גם מכבי שחזקה.
ממשיכים לייצר רצון לנצח. שחקני מכבי תל אביב (אריאל שלום)
2. כמה מיותר הגעוואלד שמייצרת מנהלת הליגה בגיבוי הרשתות החברתיות סביב ההגעה של אוהדים – בפרט אתמול – לסביבות האצטדיונים הריקים. המנהלת בפאניקה שמא יחליט משרד הבריאות להשבית את משחקי הליגה טרם סיומם, וברשתות החברתיות מדברים על גל שני ושלישי ומחזירים אלינו את השפעת הסינית.
ראשית, במדינה בה מאפשרים מופעים של עד 500 איש ומחזירים את הרכבת לפעילות, כנראה שיודעים להכיל את הצמיחה במספר הנדבקים החדשים, כך שאף אחד לא יפסיק את המשחקים בגלל כמה מאות בני אדם שמתקהלים, בדיוק כפי שעושים בחופי הים, במסיבות בריכה, בפארקים ובגנים הלאומיים – ובוודאי שבקניונים וברשתות המזון. אם המשטרה הייתה מבצעת את עבודתה ואוכפת את החוקים כבר לפני שבועיים, הרבה פחות אוהדים היו מגיעים אמש לבלומפילד. כל עוד יש שליטה, מדובר לכל היותר בהתגודדות.
3. לפני כמה מחזורים יצא מהמקלדת הזו המשפט הבא: "זה יעלה לי עוד ביוקר: מתברר שבלי קהל יש כדורגל בכלל לא רע". אז זה כבר עולה לי ביוקר, אני מתחרט על המשפט הזה כמעט מהרגע הראשון. מה שהיה נראה כמו כדורגל טוב במחזורים הראשונים שאחרי הקורונה היה לא יותר מאשר התלהבות של תחילת עונה.
ניקיטה רוקאביצה (דני מרון)
המשחק באשדוד הסביר טוב מאוד מה קורה כאן: בהיעדר משימות, גם משחק גארבג' טיים מאבד מחינו בלי קהל תומך שבא לראות כדורגל טוב. משחקים נחמד, אבל לא מתאמצים לסיים את המשחק גם עם ניצחון. לא יותר מהעברת זמן. היו קטעי כדורגל יפים, אבל הסיומת שלהם היא הוכחה לאפס נחישות. אפילו הגול של סלליך היה תקיעת נעל בכדור ועצימת עיניים. כאילו כל הזנב של עונת התעתועים הזו, הוא פשוט הכרח מגונה. הבידוד, האינטנסיביות, היעדר הקהל, היעדר העניין. זה פשוט נורא. אין גם כל משמעות למתקן או למשטח. עוד וי ביומן.
4. הגול של נס ציונה ביום חמישי היה יותר מזל משכל, אבל זה גם המזל שלנו, שהעניין בתחתית או סביב הכרטיס השני לליגת העל, משכיח מאיתנו שגם בלי קורונה לא היו רואים את הקרבות האלה יותר מדי אנשים.
מה דעתך על הכתבה?