כל כך עצוב וגם כל כך צפוי. לא היה סיכוי שגאון הכדורגל הארגנטינאי, דייגו ארמנדו מראדונה, יגיע ליום הולדתו ה-120. גם על 61 מעט מאוד היו מהמרים. למען האמת, הוא הדהים כשהצליח בחודש שעבר לצלוח את מכשול השישים עם כל חגיגות הסמים, השתייה וערימות הכדורים.
כן, בניגוד לספורטאי על שמתעקשים לשמור על גזרתם הנאה, מראדונה ניהל אורח חיים מטורף שפרנס את טובי הסופרים והבמאים, אבל זה עדיין היה המכשף שגם על הדשא ידע לחצות את הים ולצאת ממצבים בלתי אפשריים.
מראדונה הוא לא פלה, שאת ביצועיו ראינו מעט מאוד מאחר ושידורי הטלוויזיה היו בתקופת הברזילאי עוד בחיתוליהם. את דייגו קיבלנו בצבע, בחי ובדרך כלל בליווי שדר היסטרי שהתחיל מהלך משחק בלואו, וסיים אותו בשיא ההיי.
אלה היו 165 סנטימטרים של התפרצות געשית, רגליים שריריות, מרכז כובד נמוך. טובי השומרים והכסחנים ניסו לחסל את הקפטן הארגנטינאי בימים שבהם חוץ מרצח אפשר היה לעשות הכל על המגרש, ואותו אף אחד לא הצליח להוריד.
מראדונה לקח את ארגנטינה, נבחרת בינונית – ובמו רגליו הביא לה את גביע העולם. הוא הגיע לנאפולי, לדרום העני והמרוט של איטליה – והגיש לה שני תארי אליפות היסטוריים. לא סתם תלו שם בימי שלטונו כרזה מול בית הקברות 'אתם לא יודעים מה הפסדתם'.
היום מדברים על ליאו מסי, ארגנטינאי אחר, ככדורגלן הגדול בכל הזמנים, אבל אם תנסו לבצע את ההשוואה בבואנוס איירס – יצחקו לכם בפנים. מסי בעצמו הודה שאף פעם לא יגיע לרמה של דייגו והוא גם יודע למה. בניגוד אליו, מראדונה הוביל את ארגנטינה לא רק להיות כוח ספורטיבי מוביל, הוא גם סימל הרבה מעבר.
שער הניצחון המדהים נגד אנגליה בגביע העולם 1986 לא היה רק שירה בתנועה, הוא גם היה נקמה על תבוסה ארגנטינאית במלחמת פוקלנד, ארבע שנים קודם לכן. מראדונה הוכתר כגיבור לאומי, במעמד של קדוש.
נכון, גם ביום כזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שהכוכב היה טיפוס שנוי במחלוקת. אם פלה מייצג את הספורט הטהור ולצידו יש לא מעט כוכבי צמרת, פלקטים, שחוששים שתדמית בעייתית תפגע בפרנסתם, אז דייגו, לעומתם, אף פעם לא עשה חשבון. מה שישב על הלב, מיהר לצאת החוצה. קנאה, שנאה ולצידם הרבה חום ואהבה. אין פלא שהוא היה נערץ עד יומו האחרון מאחר וגם בשיא גדולתו מראדונה נשאר אותו בחור פשוט, עם כדור סמרטוטים, שצמח במעלה הרחוב.
יצא לי לראות את מראדונה בפעולה כמה פעמים, כולל כשהגיע לישראל עם ארגנטינה למשחקי ידידות, אבל את הפעם הראשונה, אני לא אשכח.
צרפת, נובמבר 1982, פריז סן ז'רמן מול ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו לאצטדיון במיוחד בכדי לראות את הפלא הדרום אמריקאי, ששיחק באימפריה הספרדית. זה לא היה משחק רשמי, אבל גם שם אפשר היה להבחין שבעוד כל השחקנים רצו להם בגמלוניות, הוא רקד. קליל כזה, מלא שמחה, משהו שלא ראיתי עד אותו ערב.
בדקה ה-32 מראדונה עבר שחקן אחד, עקף את השני, הגיע מול השוער ובקלילות גלגל פנימה, כאילו אין דרך אחרת חוץ משלמות הביצוע. הקהל הפריזאי עמד והריע לביצוע המדויק, כי הוא הבין באותו מעמד שברחבי העולם אולי מסתובבים להם מאות אלפי כדורגלנים – אבל גאון אמיתי יש רק אחד.
מה דעתך על הכתבה?