ציפיות נמוכות יכולות רק להועיל, וארגנטינה יודעת זאת היטב. הנבחרת בתכלת-לבן הגיעה לקופה אמריקה עם סגל לקוי ונסיוני שלא החדיר תקוות רבות מדי בלבבות האוהדים. היא פתחה את הטורניר עם הפסד מוחץ לקולומביה. היא בקושי ניצלה מפיאסקו נוסף נגד פרווגאי, ושרדה בעיקר בזכות הצלת הפנדל של השוער פרנקו ארמאני. בכך, הורד הרף נמוך אפילו יותר. לחבורה של ליאו מסי כבר לא היה מה להפסיד. היא יכולה הייתה רק לעלות ולהרוויח – וזה בדיוק מה שהיא עושה מאז. זה גם המומנטום איתו היא דוהרת לחצי הגמר מול ברזיל. אין לאליבסלסטה מה להפסיד. רק המארחת בלחץ עצום, בעוד היריבה המושבעת יכולה לחוש משוחררת ולקלקל את החגיגה.
זה המצב האידיאלי מבחינת מסי. לאורך יותר מעשור הוא מתמודד עם ציפיות לא בהכרח ריאליות, ובמקרים כאלה גם הפסדים דחוקים בגמר נתפסים ככישלון קולוסאלי. שימו לב – הפרעוש הצעיד את ארגנטינה לשלושה גמרים חשובים תוך שלוש שנים. הוא עשה זאת ב-2014 במונדיאל על אדמת ברזיל, ואז ב-2015 וב-2016 במסגרת הקופה אמריקה. אז נכון, ארגנטינה לא מצאה את הרשת בגמרים המדוברים, ספגה פעם אחת, הפסידה לגרמניה בהארכה, ונכנעה פעמיים לצ'ילה בפנדלים אחרי 240 דקות מאופסות, אך אלה היו בכל זאת הישגים לא מבוטלים. המסר לא עבר במולדת, ורק עכשיו – כאשר תדמית הנבחרת ירדה לשפל בתום גביע העולם הביזארי ברוסיה שלווה באינספור שערוריות פנימיות – יש למסי הזדמנות נדירה להופיע כאנדרדוג. ואי אפשר להתעלם מהתחושה שהוא אוהב מאוד את המעמד החדש והנדיר.
מתקבל הרושם שהמזל מאיר, לשם שינוי, פנים לארגנטינה. היא הייתה זקוקה לניצחון על קטאר במחזור הנעילה של שלב הבתים, וקיבלה שער מהיר מאוד של לאוטרו מרטינס שהרגיע את העצבים. ואז, מבלי ששמנו לב, היא גם הנבחרת היחידה שהשכילה להבקיע בשלב רבע הגמר. מול ונצואלה, שהוציאה כדור אחד בלבד מהרשת בשלב הבתים, הבקיע שוב מרטינס בפתיחה – והכל הלך חלק מאוד. אפילו ווילקר פארינייס, השוער המצטיין של ונצואלה, שמט כדור שגרתי לרגליו של ג'ובאני לו סלסו. הנבחרת לא מבריקה, מסי עדיין לא מיצה רבע מהפוטנציאל, קון אגוארו מחפש את עצמו, הקישור לא מתחבר, והמאמן חסר הנסיון ליונל סקאלוני ממשיך לקבל ביקורת – אבל הכל זורם ללא בעיות.
לשם שינוי, הכל זורם ללא בעיות (Gettyimages)
ובינתיים, שתי הנבחרות המצטיינות של הטורניר כבר חזרו הביתה. קולומביה מצאה את הדרך לשער מול צ'ילה – והודחה. אורוגוואי העוצמתית החמיצה ללא סוף מול פרו – והודחה אחרי שלואיס סוארס מעד בדו-קרב הפנדלים. לפיכך, תוכל ארגנטינה להרגיש נוח בגמר אם תעפיל אליו. בדרך לשם, יש לה עסק עם ברזיל, אבל נדמה כי המארחת עשתה כל דבר אפשרי על מנת לאפשר לסנסציה להתרחש.
ראשית, המארגנים שיבצו – בהחלטה שלא ניתנת להסבר הגיוני כלשהו – את חצי הגמר בבלו הוריזונטה. איצטדיון מינייראו הוא זירת ההפסד הקשה ביותר בתולדות הכדורגל הברזילאי, ורק עובדה זו הייתה אמורה לפסול אותו לשימוש מבחינת הסלסאו. ב-8 ביולי 2014 ספגה ברזיל שביעיה מרגלי גרמניה בחצי גמר גביע העולם הביתי, ואת הטראומה הזו אי אפשר למחוק. היא תלווה את המדינה ואת הנבחרת עוד עשורים ארוכים. היא צרובה בזיכרון הקולקטיבי. להפסיד 7:1 בחצי גמר טורניר ביתי זו השפלה בקנה מידה בלתי נתפס. במינייראו הוציא ז'וליו סזאר חמישה כדורים מהרשת כבר עד הדקה ה-29. במינייראו החזיקו השחקנים את חולצתו של ניימאר הפצוע בזמן נגינת ההמנונים כאילו הכוכב הלך לעולמו. הרוח הרעה הזו לא עזבה את המקום. חוסר הביטחון של ברזיל זועק לשמיים – ודווקא לזירה הזו היא מזמינה בחלוף חמש שנים את היריבה המרה ביותר, בשלב זהה, חצי הגמר. קשה לדמיין טעות פסיכולוגית קשה יותר מבחינת ברזיל. קשה לדמיין מתנה פסיכולוגית גדולה יותר מבחינת ארגנטינה.
שנית, המומנטום של ברזיל בעייתי בכל מקרה. היא לא הצליחה לפרוץ את הבונקר של פרווגאי ברבע הגמר אפילו כאשר היריבה נותרה בנחיתות מספרית במשך יותר מחצי שעה. מעבר לניצוצות והרעב שמגלה הכוכב החדש אברטון, זו נבחרת שבלונית שלא מזכירה את הסגנון של המאמן טיטה בתחילת דרכו. ברזיל עייפה, בעוד הציפיות ממנה עצומות. ארגנטינה רעבה, והציפיות עדיין נמוכות. ומסי, למעט פנדל מדויק מול פרגוואי בשלב הבתים, טרם הותיר רושם משמעותי על הטורניר. אולי הוא שומר את התחמושת למפגש מול פיליפה קוטיניו? אם זה הקרב בין כוכבי ברצלונה, ברור לחלוטין מי אמור לזכות בו, במיוחד כאשר קוטיניו מגיע עם משקולות על הרגליים. זו ההזדמנות הגדולה ביותר של הפרעוש לזכות בתואר בינלאומי עם נבחרתו. זהו אחד המשחקים החשובים ביותר שלו בחולצת התכלת-לבן, והעובדה כי הוא מגיע אליו עם הראש למטה משחקת לטובתו.
שמר את התמושת? ליאו מסי (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?