עשור בדיוק אחרי שזינדין זידאן "גנב" את רפאל וראן מתחת לאפו של אלכס פרגוסון, מגיע הבלם הצרפתי לאולד טראפורד – והעסקה הזו נראית על הנייר טובה עבור כל המעורבים. היא מתאימה קודם כל לשחקן עצמו, שהיה זקוק לאתגר חדש אחרי 10 שנים בריאל מדריד, ויקבל אותו בקבוצה אותה אהד מילדות. היא מתאימה למנצ'סטר יונייטד שמקבלת כוכב בן 28 כדי למלא את העמדה שנתפסת כבעייתית תמורת מחיר מציאה בשוק הנוכחי – 40 מיליון יורו עם בונוסים אפשריים. היא מתאימה גם לריאל, כי חוזהו של וראן היה אמור להסתיים בעוד שנה, ומלאכת חידושו לא היתה טריוויאלית, בעוד המועדון זקוק מאוד למזומנים כבר עכשיו, במיוחד לנוכח החלום הרטוב להחתים את קיליאן אמבפה. לכן הושלם המהלך במהירות ובאופן חלק, והוא עשוי להיות אחד המשמעותיים בכדורגל העולמי הקיץ.
וראן היה אמור ללבוש את החולצה האדומה כבר ב-2011, וכמעט הכל היה מוכן להגעתו של הבחור בן ה-18 לאנגליה. דויד פריו, שחקן עבר צרפתי אלמוני יחסית שהוכיח את עצמו מאוד כסקאוט של מנצ'סטר יונייטד ואיתר בין היתר את פול פוגבה בלה האבר, עקב אחרי התקדמותו של וראן בלאנס במשך מספר שנים. הוא נכח פעמים רבות באיצטדיון, דיבר אישית עם השחקן, ידע עד כמה גדולה הערצתו לריו פרדיננד שהיווה סוג של מודל לחיקוי, וייעץ לאלכס פרגוסון בעצמו להגיע לשיחות עם משפחתו של הבלם המבטיח. פרטי החוזה כבר נסגרו, אבל טרם נחתמו – ואז בחרה מנצ'סטר יונייטד לרכוש את פיל ג'ונס מבלקבורן, בהמלצתו האישית החמה של סם אלרדייס.
הבאתו של ג'ונס לא היתה אמורה להשפיע ישירות על עסקת וראן, והאנגלי בכלל יועד לשחק בקישור המרכזי כסוג של רוי קין חדש, אבל הבלם החל להתלבט לגבי עתידו המקצועי. לאנס ירדה אז, והיה ברור כשמש שהוא צריך להתקדם, אבל האם יונייטד הציעה לו את המסלול הנכון ביותר? ברגע זה יצר לורן בלאן, אז מאמן נבחרת צרפת, קשר עם חברו הטוב זידאן, שעבד כיועצו האישי של הנשיא פלורנטינו פרס, ועמד להתמנות למנהל הספורטיבי של ריאל. החתמת וראן היוותה מעשית את מבחן הקבלה שלו לתפקיד. זיזו הפעיל את קסמיו על וראן, והנער לא יכול היה לעמוד בפניהם. הוא האמין שנכון יותר עבורו לחתום בסנטיאגו ברנבאו – ובמבט לאחור אפשר לומר בפה מלא כי תחושתו היתה נכונה. איש לא יודע כיצד היתה מתפתחת הקריירה שלו בפרמייר-ליג, אבל בבירת ספרד הוא הפך בהדרגה לאחד הטובים בתפקידו בתבל.
בשלוש העונות הראשונות בריאל הוא בילה רבות על הספסל, כאשר פפה היה הפרטנר הקבוע של סרחיו ראמוס במרכז ההגנה, ופרגוסון עשה מאמצים עד לפרישתו ב-2013 להחזיר את הגלגל לאחור ולזכות בשירותיו של הצרפת, לפחות בהשאלה – אך לשווא. ריאל האמינה מאוד בווראן, ז'וזה מוריניו העניק לו הרצה רצינית במיוחד דווקא בליגת האלופות, וקרלו אנצ'לוטי סמך עליו גם בגמר מול אתלטיקו מדריד ב-2014. הצרפתי היה חלק אינטגרלי מהזכיה בדסימה המיוחל והמיתולוגי. מאז, הוא כבר היה באנקר, קל וחומר בשתי הקדנציות של זידאן כמאמן. במדים הלבנים, הניף וראן את גביע האלופות ארבע פעמים – יותר מאשר מנצ'סטר יונייטד בכל תולדותיה.
ובכל זאת, למרות הזכיה בגביע העולם עם צרפת, תודעתית היה וראן תמיד בצילו של ראמוס במדי ריאל. זה התאים לאישיותו, כי הוא לא ממש לא מחפש את אור הזרקורים, אבל כעת – עם עזיבתם של ראמוס וזידאן – עמדה בפניו הדילמה הגדולה. פרס לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד אותו ללא תמורה בקיץ הבא, ולכן האלטרנטיבה היתה לחתום על חוזה ארוך טווח ולהתחייב מעשית לבלות כמעט את כל הקריירה במדריד, או להימכר עכשיו ולצאת לדרך חדשה. וראן, שהרגיש במידה לא מבוטלת מיצוי ועבר שנתיים קצת פחות מוצלחות מבחינה אישית, נטה בבירור לאופציה השניה, בתנאי שתהיה זו מנצ'סטר יונייטד.
שמועות על מעבר אפשרי נפוצו כבר בקיץ שעבר, אבל אז החליטו השדים האדומים שהמחיר יהיה גבוה מדי, והמהלך ממש לא הבשיל. הפעם, כל המעורבים הבינו שזה הדבר הנכון מבחינתם. ריאל קיבלה את דויד אלאבה בהעברה חופשית מבאיירן מינכן, ואנצ'לוטי מתעתד להפוך אותו לעוגן במרכז ההגנה, כאשר נאצ'ו או אדר מיליטאו יצוותו אליו. היא יכולה להרשות לעצמה להתחיל עידן חדש ללא וראן וראמוס.
במקביל, בונה אולה גונאר סולשיאר במרץ את הסגל שאמור להתמודד ברצינות על תואר האליפות בפרמיירליג. אחרי ג'יידון סאנצ'ו, הנחיתו השדים האדומים גם בלם ברמה העולמית הגבוהה ביותר שמשלים לא רע את הארי מגווייר. האנגלי פיזי וקשוח יותר, הצרפתי הוא שחקן אלגנטי יותר שמסוגל לבנות את המשחק מאחור – בנוסף למהירותו ולמשחק הראש המשובח שלו. אפשר להקביל זאת, במידה מסוימת, לצמד שכיכב אצל פרגוסון לפני עד לפני עשור, כאשר מגווייר אמור לגלם את נמניה וידיץ', בעוד וראן אמור להיכנס לנעליו של פרדיננד.
מבחינה זו, סיכוייו של הצרפתי לענות על הציפיות הרבה יותר גבוהים. מגווייר אף פעם לא יהיה וידיץ', אבל התכונות של וראן באמת מזכירות את פרדיננד. וזה הרי מה שהוא תמיד רצה כילד. זה היה חלומו הגדול כאשר החל את דרכו באקדמיה של לאנס. עכשיו, באיחור אופנתי, הגיע הזמן להגשים אותו. כי הרי מדי ריאל כבר לא ממש נותרו לו שאיפות. אם יסייע ליונייטד לחזור לפסגה, המורשת שיותיר בספרי ההיסטוריה תהיה מפוארת הרבה יותר.
מה דעתך על הכתבה?