ניצחון הוא תמיד ניצחון – ולכן אך טבעי הוא שבית"ר ירושלים סיימה אמש (שלישי) את משחקה עם אתלטיקו מדריד, כשחיוך ענק על פני שחקניה. בית"ר ירושלים גברה בתוצאה 1:2 על אתלטיקו מדריד, ולמרות שמדובר במשחק ראווה, הרי התוצאה נכנסה כמובן לדפי ההיסטוריה.
משחקי רעים כבר מזמן אינם מה שהיו פעם. מבול המשחקים הרשמיים המציף את קבוצותיה הבכירות של אירופה, מותיר אך סדק צר לקיומם של משחקי רעים, המתקיימים בדרך כלל בתחילתה של העונה, או בסיומה. אם בית"ר ירושלים חפצה לפגוש יריבה עוצמתית, הייתה זו הפעם ההזדמנות הגדולה לכך, ולא רק לשחקנים, אלא אף לאוהדיה הרבים. ואכן הם מילאו את היציעים של אצטדיון טדי כדי לראות את אתלטיקו מדריד הגדולה, שאולי גם בשעה זו עדיין אינה מעכלת את ההפסד שנחלה בבירת ישראל.
ברגע שבו מאור בוזגלו הבקיע את שערו השני במשחק והעלה את בית"ר ליתרון של 1:2, חשבתי לעצמי עד כמה החמיצה הקבוצה את העונה. העובדה שמצאה עצמה בפלייאוף התחתון בליגת העל מעידה כמובן על כישלון טוטאלי, כי בית"ר נהנתה מסגל שחקנים שהוא טוב דיו אפילו כדי להשתלב בפלייאוף העליון ולהיאבק על המקום השני בטבלה. עם זאת, גדולתו ואופיו של מועדון ספורט נמדדים ביכולתו להרים את הראש ולהשאיר מאחוריו את העונה הגרועה. עתה עולה ומתבקשת השאלה האם אכן יהיה ביכולתה של בית"ר ירושלים להוכיח שעונת 2018/19 הייתה מבחינתה תקלה חד-פעמית. ובכלל, האם ניתן ללמוד משהו מניצחון על אתלטיקו גם לגבי ההמשך?
בוזגלו. סגל שחקנים שצריך היה להשתלב בפלייאוף העליון (דני מרון)
אין תשובה לכך, שכן תמיד טמונה סכנה גדולה מאד בניסיון להגיע למסקנות על פי משחק אחד, בטח לא ממשחק רעים, אפילו שהיריבה בו היא אתלטיקו מדריד. כי בדיוק כפי שאין מוציאים מסקנה מהפסד אחד, אינני חושב שניצחון 1:2 על יריבה עייפה, ואולי אף תשושה, הינו מדד מתמטי מוסמך לגבי הצפוי בעוד חודשים אחדים.
בית"ר ודאי תשנה את פניה, והיא החלה בכך כבר כאשר בעל-הבית, משה חוגג, מינה את יוסי בניון לתפקיד המנהל המקצועי של הקבוצה. התפקיד הוא משמעותי, ובניון ילבש לראשונה את חליפת המנג'ר המקצועי ובכך ייטול על כתפיו את האחריות לדמותה המקצועית של הקבוצה. בניון היה כדורגלן גדול, אבל עתה הוא זה שיבחר את השחקנים, וכמובן את המאמן שיעבוד תחתיו. עדיין לא ברור מי מהשחקנים שלבשו העונה את מדיה, יישארו בה, מי ילך ומי יבוא. מי שיישאר הוא כמובן הקהל העצום של אוהדיה, ואמש ראינו את אהבתו הבלתי מתפשרת לקבוצה. קהל תומך כזה הוא נכס לכל קבוצה, אבל הוא גם קהל דעתן הדורש משחק התקפי, מפני שזהו ה-DNA המובנה של הקבוצה מימים-ימימה.
דורשים את ה-DNA המובנה משכבר הימים. אוהדי בית"ר (דני מרון)
ועוד נתון שאי אפשר להתעלם ממנו: בדקות בהן יצאה בית"ר להתקפות, היא הראתה עד כמה קיים הכישרון ברגלי שחקניה הטכניים. מצד שני אני גם זוכר מהמחצית הראשונה התקפות לא מעטות של אתלטיקו מדריד, שאיכשהו "הצליחה" לקלקל לעצמה על סף הבקעת כמה שערים ולכן ירדה מנוצחת. אם זו הרמה שהייתה מפגינה העונה בליגה הספרדית, היינו מוצאים אותה אי שם בתחתית הטבלה. בדרך כלל קבוצתו של דייגו סימאונה מביאה למשחקיה אנרגיות ברמות מטורפות. כך או כך, אמנם אמש היו לבית"ר כמה סיבות טובות לשמוח, אולם כשנזכרים כי את סיום העונה היא "בילתה" בפלייאוף התחתון, ראוי לנו לא להתלהב יותר מדי מניצחון המניב לא יותר מאשר גאווה רגעית בלבד.
מה דעתך על הכתבה?