ריצ'ארד נילסן המנוח אמר פעם, אחרי התבוסה של נבחרת ישראל 7:1 בגרמניה ב-2001, שעדיף לחטוף 7:1 במשחק אחד מאשר להפסיד 1:0 בשבעה משחקים. התבוסה אתמול (שני) של הנבחרת בפולין ריכזה בתוכה כל כך הרבה תחלואי עבר של נבחרת ישראל, שאולי באמת עדיף היה לרכז אותם במשחק הכי אבוד על הנייר מאשר לחלק כל כך הרבה מתנות ליריבות של הנבחרת על הכרטיס השני (הראשון כבר נמצא בוורשה) ליורו 2020.
כשיצאה הנבחרת למחנה האימונים בגרמניה, המטרה הריאלית הייתה השגת שלוש נקודות משני המשחקים של חלון יוני. הניצחון הקל בלטביה – ואתמול התברר כי לסלובניה היה קל אפילו יותר – קצת בלבל את הציבור. להפסיד לפולין זו לא בושה, אבל להפסיד ככה לפולין, זו בעיה.
נבחרת ישראל לא נראתה אמש בוורשה כמו הנבחרת הבוטחת שעשתה כל כך הרבה דברים אמיצים בשלושת המשחקים הראשונים. היו במשחק לא מעט אלמנטים פחדניים שלא נראו קודם. הנבחרת נראתה מהוססת במשחק המעבר שלה, המסירות לא היו חדות, הייתה הססנות בחצאי מצבים שהיא הגיעה אליהם, יותר מדי התחלקויות מביכות על הדשא, ויותר מדי יומרנות יחסית לאנרגיות הנמוכות איתם עלו השחקנים, שעלו בשערים קלים מדי.
האכזבה בסיום. חוזרים הביתה עם שלוש נקודות וזה מה שחשוב (אודי ציטיאט)
אמרו את זה קודם לפניכם
על לוח התוצאות באיצטדיון בוורשה עוד התנוססה התוצאה, בטרם כובתה, וכבר החלו להשחיז סכינים. הביקורת על המשחק הנוראי של אריאל הרוש (אפילו סגירת הפינה הקרובה בשער הראשון של פיונטק הייתה לקויה), על הטעויות של ייני ונאתכו המבוגרים יחסית, הן ביקורות ששמענו גם בקמפיינים קודמים.
צריך לזכור שמדובר בקמפיין שבו עברו ארבעה משחקים: אחד קל, שניים ברמה שלנו בבית, ומשחק אבוד בחוץ. שבע הנקודות הן ריאליות. חלק הן נזקפות לשחקנים המושמצים מהערב. הרוש נתן הופעה הירואית מול אוסטריה, שמציבה לפני פגרת הקיץ את ישראל לפני היריבה העיקרית שלנו, ובמקום המוביל ליורו. נאתכו היה מצוין במשחקים הראשונים, וייני הוא הבאנקר של הרצוג בהגנה. ביקורת נגד הצבתם היא ביקורת על הרצוג, שמקפיד לשמור על המסגרת ועל הסגל שלו כדי לא להפוך לתחנת רכבת. משחק חלש – אפילו גרוע – של כמה מהשחקנים לא אומר דבר על תפקודם במשחק הבא.
הטעות: ניסיון להתחכם
אבל הרצוג לא נקי מטעויות. דווקא הוא, ששומר על הרכב קבוע, עשה אתמול שינוי מהמשחק בלטביה כשהכניס שחקן שכלל לא שיחק לפני שלושה ימים, ולמעשה שינה את המערך של הנבחרת. מנור סולומון הוא שחקן קו נהדר, שהכניסות שלו לאמצע מפנות שטחים. להציב אותו בירידה להגנה, כצלע קדמית במעוין קישורי, הייתה טעות. הסטתו לאגף בתחילת המחצית השנייה, שברה לחלוטין את המערך הקבוע של הנבחרת. סולומון פתח במשחק הלא נכון מבין השניים השבוע. אתמול לא הייתה לו משמעות.
זהבי. בימים כתיקונם הוא לא היה מתחכם (אודי ציטיאט)
אבל הצבתו של סלומון בעצם החזירה אותנו לעידן שבו ערן זהבי הוצב כחלוץ מטרה או כחלוץ מדומה. זה אינו תפקידו, אבל כשהשחקן הנוסף לצידו מתחלף כל משחק מאז אוסטריה, וכאשר חלוץ מטרה כמו דאבור מוחלף בקשר-חלוץ כמו סבע ואחר כך בשחקן קו כמו סלומון, אתה מאבד את זהבי, הנשק הקטלני.
לא שזהבי נקי. היו לו אתמול שני מצבים שבימים כתיקונם הוא לא מתחכם איתם כמו אתמול. לא לבעוט בנגיעה במצב הראשון, לא לבעוט בשמאל במצב השני, ולא לבצע בעיטת מספרת צידית כהלכה, זו תוצאה של אובדן קור רוח. ואם יש נשק לאקדוחן מפואבלו אספניול, זה קור הרוח.
הכל נשאר כשהיה
שני המפגשים הבאים של נבחרת ישראל יהיו בפעם הראשונה בטורניר משחק בית ומשחק חוץ, עם יום מנוחה עודף ביחס לשאר הנבחרות בין המשחקים. זה יתרון. ישראל צריכה לנצח את צפון מקדוניה, שאחרי הניצחון המתבקש על לטביה והתיקו המפתיע בסלובניה חוזרת לפרופורציות. אחר כך יגיע המשחק בסלובניה, שתיקו בו יהיה מצוין, וניצחון בו – כשאוסטריה תשחק בפולין – יכול לפתוח פער בין ישראל לאוסטריה. כלומר, המצב בבית לא רק שלא הסתבך, הוא נותר כפי שהיה. כל הקבוצות בבית הזה עשו תוצאות שנצפו מראש, ללא הפתעות.
מה דעתך על הכתבה?