דודו גורש בראיון: "מה שקורה בבאר שבע עצוב, התפוררות הדרגתית"

בגיל 40, דודו גורש מחלק את זמנו בין ניהול הקבוצה הבוגרת של הפועל עכו, לבין אימון השוערים. בחודש הבא הוא יספור שנה להודעת הפרישה שלו מכדורגל, אבל האירועים האחרונים בהפועל באר שבע לא יכולים לצאת לו מהראש. גורש פרש בעונה שעברה אחרי שנה בבית"ר ירושלים, שגם שם צבר לא מעט חוויות. מהרגע שבו חשב שהוא הולך לקריירה שתסתיים בעוד ארבע שנים מהיום, הוא נאלץ לפרוש אחרי זמן קצר ומאז, הוא מחלק את הזמן בין השוערים הצעירים לניהול. "לומר לך שהתחום הניהולי מעניין אותי? לא. תחום השוערים, זה הכיוון שלי", הוא אומר בלי להסס. "את כל השלב של להתאמן ולשחק מיציתי. אני לא חושב לחזור לכדורגל מקצועני, גם לא חושב שאני יכול. מאז המשחק ההוא מול אתלטיקו, הבנתי שאני וכדורגל לא ניפגש יותר בחיים".

המשחק ההוא בבית"ר היה הקש ששבר את ההתלבטות הכי ארוכה בקריירה שלו – לפרוש, או לא לפרוש. "אני עדיין בתקופה של שיקום", הוא מספר היום בראיון מיוחד לספורט1. "הרגליים לא חזקות מספיק, אני צריך לתת לזמן לעבור ולרגליים להתאושש".

מתי הבנת שאתה פורש?
"עברתי בבית"ר את הפציעה בברך ימין, הייתי מושבת לחודש, אבל אחרי שחזרתי איבדתי את המקום בהרכב. איתמר ניצן היה טוב והגיע לו לקחת את המקום שלי בהרכב. בתקופה הזאת הרגשתי שזהו, שמיציתי את המקצוע, אבל לא הייתי בטוח. עצרתי ועשיתי קצת חושבים ואז התחילו ספקות: להמשיך, לא להמשיך. ואז הגיע המשחק מול אתלטיקו. קרעתי את הצולבת, את השריר האחורי, והבנתי שזה הסוף. אחרי פציעה כזאת, בגיל כזה, בלתי אפשרי לחזור".

לא חשבת שזה יהיה המצב כשחתמת.
"זה לא עבר במוחי בכלל. הגעתי לבית"ר עם רצון לחתום לשנתיים. ראיתי את עצמי ממשיך לשחק עד גיל 43, אולי 44. חשבתי שאמשיך בבית"ר, חשבתי לסגור עוד שלוש עונות, אפילו בעכו. מאוד רציתי לסגור מעגל בקבוצה שבה גדלתי, אבל הפציעות הכריעו. הברכיים הכריעו".

גורש במשחקו האחרון. רצה לסגור מעגל בעכו, אך הפציעות הכריעו (דני מרון)

ותודה לאנסטיס
את תקופת הקורונה גורש מעביר בביתו החדש, במושב עין יעקב בצפון, משהו בין נהריה למעלות. "כשאי אפשר לאמן שוערים, אני מחלק את הזמן בין שלושת הבנים שלי והמשפחה, לטיפול בגינה. אלה דברים שקשה לך לעשות כשאתה מרוכז בכדורגל", הוא מסביר.

את התקופה בבית"ר הוא יתקשה לשכוח ולא רק בגלל הפציעה ההיא, שבה החליט לתלות את הנעליים, אלא בעיקר בגלל המעבר עצמו. "קיבלתי טלפון ממאמן השוערים של בית"ר, משה בן דוד. הוא התקשר ואמר לי שיש אופציה שאבוא לבית"ר ושאל אם זה יתאפשר. הם פנו לבאר שבע, אבל אלונה לא הסכימה. היינו במוקדמות הליגה האירופית והיא רצתה שני שוערים. אחרי שעפנו נגד ניקוסיה, היא ידעה שהיא מחוץ למשחק של הליגה האירופית ואפשרה את המהלך. הגעתי לבית"ר עם חוגג. אני, שמואל שיימן ודן איינבינדר. סאבו עבר לבאר שבע, אנחנו לבית"ר".

אמרת תודה ליאניס אנסטיס?
"הו הו, בבאר שבע קראו לו ברדקיסט. הם הביאו שוער זר כדי להתמודד במוקדמות והבנתי שלא אשחק. המחשבה הזאת ליוותה אותם כל הזמן. הם רצו לקדם ולתת לו דקות. אז נכון, בהתחלה שיחקתי מול טאלין, הבסנו אותם 1:4 והכל היה בסדר. אבל כשחזרנו לארץ ברק נתן לו לשחק. קיבלנו את דינמו זאגרב, ואז הוא התלבט אם לתת לי לשחק או ללכת איתו. בסוף החליטו לתת לו. לא היו בטוחים לאורך כל הדרך אם הוא יתאקלם או לא, הם חששו מאוד. רק אחרי שקיבלנו חמישייה, הבינו שצריך לתת לי לשחק. עשינו 2:2, עפנו מהצ'מפיונס, לאירופית, אבל הבינו שאני צריך להמשיך בשער גם מול ניקוסיה, אבל במקביל הביאו את אריאל הרוש. כל הזמן הביאו לי שוער מתחרה".

כשהרוש הגיע, הבנת שסיימת את דרכך בבאר שבע?
"ברגע שעפנו מהליגה האירופית הבנתי שאין מספיק משחקים לשני שוערים. בתקופה עם גיא חיימוב הסכמתי להישאר כי הייתה הליגה האירופית, היה גביע הטוטו, גביע המדינה והתחלקנו. כל אחד שיחק כמות משחקים מכובדת. קיבלתי את זה. אבל כשהקבוצה עפה מהאירופית ומגביע הטוטו, נשארה רק הליגה. הבנתי שלא תהיה תחרות, שאם אני רוצה לשחק זו הזדמנות טובה. כשהגיעה ההצעה מבית"ר, הלכתי על זה. הייתי שוער בן 38, 39, הבנתי לבד שלא בונים עליי הרים וגבעות. אתה יודע מה הדקות שלך, אתה מרגיש שמעריכים אותך וזה בסדר. אבל כשאתה מקבל הזדמנות להיות שוער ראשון בבית"ר, לא אומרים לא".

"כשאתה מקבל הזדמנות להיות שוער ראשון בבית"ר, לא אומרים לא" (דני מרון)

מועדון אחר
בחזרה לטרנר. האירועים האחרונים בבאר שבע גרמו לגורש לתהות האם המועדון בו זכה בשלוש אליפויות, פעמיים באלוף האלופים וגם בגביע הטוטו, בדרך לתהום. "מה שקורה בבאר שבע מאוד עצוב", הוא מנתח את מה שעובר על המועדון בו רשם את שנותיו היפות. "אתה רואה התפוררות, התפוררות שקרתה באופן איטי והדרגתי. אחרי שלוש אליפויות, הפועל באר שבע לא לוקחת אליפות, אחר כך הולכת אחורה. העונה הגיעה גם ההתפטרות של ברק. ברגע שהוא הולך הרגשתי מהצד איך לא נשאר שם שום דבר, שום זכר לשלוש השנים שהיו כאן קודם. הפרישה של מליקסון הייתה סימבולית. לא פלא שזה הסתיים בעזיבה של אלונה. הפועל באר שבע היא מועדון שאתה כבר לא מכיר אותו, מועדון אחר לגמרי. אני מקווה שמישהו ייקח אותו ויחזיר לקדמת הבמה".

כבר תקופה ארוכה ששמענו איומים מאלונה שתעזוב. הופתעת שהפעם זה קרה באמת?
"הופתעתי, כי אלונה בנתה משהו לאורך שנים. היא עברה ליגה לאומית, עברה דברים לא קלים עם המועדון ועדיין המשיכה והאמינה. היה נראה שזה כמעט נצחי, שהיא חלק מהמועדון עוד זמן רב. כשמגיע רגע שבעל הבית עוזב, לא פשוט לראות את זה. לא ראיתי את התהליך של ההתפרקות בעזיבה של אלונה, אלא לפני. שחקנים עזבו, המאמן שבנה הכל הלך. לא ציפיתי שתעזוב".

זה יכול להוביל למאבקי הישרדות בעוד שנתיים?
"אלונה בנתה משהו מאוד חזק. באר שבע של לפני 10-12 שנה, זה מועדון אחר – קבוצה ששיחקה בווסרמיל, מגרשי אימון לא טובים, התדמית של המועדון לא הייתה בריאה וטובה. היום אתה בא לטרנר ומרגיש באירופה. קבוצה שמוכרת את כל המנויים בזמן שיא, כל משחק מלא. מתקן האימונים הוא מהטובים בארץ. זה מועדון שלא יישאר על המדף הרבה זמן. הקהל שם יכול להחזיק לבד את המועדון מבחינה כלכלית".

אלונה ברקת. דודו גורש לא ציפה שהיא תעזוב (דני מרון)

זיכרונות מסקופיה
למרות שנגע בטופ, לגורש היו שנים לא פשוטות. הלב היה בעכו, אבל פעמים רבות נאלץ להתמודד עם תנאים ירודים כדי לשרוד. "השיא הגיע בשנת 2013", הוא משחזר. "הייתה תקופה שהיו לנו שני אימונים ביום בהפועל עכו, היו לנו הרבה שחקנים מתל אביב. הקבוצה לא רצתה לשלם על בית המלון. המאמן עשה אימון בוקר, אכלנו ארוחת צהריים, נחנו שעה וחזרנו להתאמן. לא היה טעם לחזור הביתה, אז הלכתי לישון באוטו, בחניה של המגרש. אני ויובל שבתאי, כל אחד בצד אחד".

ובכל זאת, רשמת רגעים טובים מאוד בקריירה. האליפות הראשונה היא אחד מהם.
"האליפות הראשונה הייתה גדולה, אבל יחד איתו, הרגע הגדול ביותר הוא הפנדל מול מקדוניה. דקה 92, הכל עליי. 2:1 לנו, פנדל להם בסקופיה. הדפתי (פנדל של אדיס יאהוביץ', א"י), ניצלנו מאיבוד נקודות יקר. אלה שני רגעים של השיא. היה גם רגע פחות טוב".

ספר לי.
"בעכו לא ירדתי ליגה, אז לא היו אכזבות. אבל לעולם לא אשכח את הרגע שבו ברק בכר הדיח אותי מההרכב. באליפות הראשונה הייתי באנקר, בשנייה זה קרה ממש לפני הפלייאוף. הייתה חלוקה עם חיימוב, הייתי השוער הראשון, אבל אז ברק לקח אותי לשיחה ואמר שהוא רוצה שגיא יפתח את המשחק הזה ויקבל את ההזדמנות. כשוער ראשון שמשחק מגיל 22 עד גיל 37, זאת הפעם הראשונה שאיבדתי את ההרכב. זה היה שוק, הלם מבחינתי. היה לי קשה, מאוד קשה. לא אמרתי לברק כלום בשיחה. קיבלתי את זה, אבל לקח לי שבוע לעכל את זה ולהפנים. לא ידעתי איך לבלוע את זה. רגע לפני הפלייאוף, משחק מול הפועל כפר סבא בטרנר. פשוט לא יכולתי לשאת את זה. גיא שיחק את הפלייאוף, זכינו באליפות, אבל חזרתי לשער בשלב הבתים. אחרי המשחק הראשון חזרתי להרכב. שיחקתי עד סוף הסיבוב הראשון בליגה. ואז שוב גיא חזר. זה היה הרגע שבו אתה מבין בקריירה: אתה מתקרב לסוף. אבל גם הסוף היה טוב".

"את הפעם הראשונה שאיבדתי את ההרכב. זה היה שוק, הלם מבחינתי" (דני מרון)