זו הייתה אחת העונות המטלטלות ביותר בתולדות הכדורגל בתל אביב. למעשה, עונה קריטית עבור שלוש הקבוצות הבכירות של העיר. מאחר שעניינה של בני יהודה עוד לא הוכרע בעת כתיבת שורות אלה – לא נותרה ברירה אלא לדון רק במכבי ובהפועל. ובלי להשתמש ביותר מדי מילים מפוצצות, די ברור שזו הייתה עונה שעשויה (או עלולה, תלוי את מי אתם אוהדים) לשנות את פני הכדורגל בתל אביב לשנים קדימה.
נתחיל בצהובים, כי עם כל הכבוד, הם בכל זאת אלופי הליגה. לרגע, איפשהו בחורף, היה נדמה שהם הולכים לאבד את זה. שמסאי דגו יעשה את הבלתי ייאמן, ידביק עוד אחת לרצף הכמעט בלתי הגיוני של מכבי חיפה ויהפוך להיות הכוכב של הכרמל. מכבי ת"א שמטה יתרון של 10 נקודות בטבלת הליגה ומצאה את עצמה במקום השני. אלא שמאז, ממש קצת בסיוע בית הדין של ההתאחדות והרבה בזכות יכולת עקבית של מכבי ת"א, כשבמקביל מכבי חיפה סובלת מאוויר דליל מדי בריאות – הצהובים סגרו את הסיפור. והכל – ברקע הקללה שהטיל או לא הטיל אלון מזרחי על ערן זהבי, כך שבפועל – היריבה האמיתית של מכבי ת"א ברוב העונה הזו הייתה רוח רפאים עיראקית משכונת התקווה.
האליפות הזו הייתה קריטית משני טעמים: האחד, כדי למנוע מהכדורגל הישראלי וגם ממכבי ת"א עצמה להתמסר לעליונות רציפה של מכבי חיפה (אף שסביר להניח שברק בכר היה מקבל טלפון בהול ממיטש גולדהאר במצב כזה); השני, כדי לעשות חילופי דורות בנועם. או, במילים אחרות: להיות מסוגלים להכיל אירוע פרישה מהמשחק של ערן זהבי.
בגיל 37, זהבי, שעדיין יכול לסיים את העונה כמלך השערים, נראה ומתנהג כמו מקצוען־על. הוא בכושר נפלא גם בשלבי הסיום של העונה, העייפות המצטברת אומנם ניכרת על פניו לא אחת, אבל קשה להגיד מתי הוא לא נתן 100 אחוז על המגרש. מצד שני, ועם כמה שהבנאדם נהנה לשחק – כמה אפשר? השבוע כבר צצו כמה ידיעות שעסקו ב"לבטים" ב"סביבתו" של זהבי לגבי עתידו.
האם זהבי צריך לפרוש כבר בתום העונה הזו? מצד אחד, ברור שכן. תפרוש בשיא, שחרר את עצמך מדעיכה פתטית כמחליף שנכנס למגרש לחצי שעה מול ריינה, תן לגוף לנוח ולך לעשות ביזנס. מצד שני, מה פתאום? אם אתה מסוגל לשמור על אורח חיים מקצועני, תישאר בסגל, תשחק חלק מהמשחקים, תיכנס כמחליף בחלק אחר, תשפיע על הצעירים ותיהנה מהכדורגל לפחות עוד עונה.
אם זהבי יפרוש, הוא יוכל ליהנות מצפייה במשחקי הפועל ת"א בליגה הלאומית. מדובר, באמת, באחת הקריסות היותר מדהימות בתולדות ספינת הדגל בדימוס, ולא חסרות לה ברקורד כאלה. ההתרסקות של הפועל – אחרי סיבוב ראשון סביר, עם בעלים חדש, עם סגל לא רע – הייתה לא פחות ממדהימה. קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו הכל התחיל ליפול להפועל על הראש, אבל אם בכל זאת חייבים – אין ספק שזה היה המינוי המטופש, המיותר, השערורייתי כמעט – של יוסי אבוקסיס כמאמן.
אבוקסיס הוביל את הפועל לשפל ביצועים אדיר: ב־10 משחקים הוא השיג 5 נקודות בלבד, כולן באמצעות תוצאות תיקו, 4 מהן 0-0. מאזן השערים של הפועל ב־10 המשחקים האלה עומד על 3 שערי זכות ו־16 שערי חובה, והפועל לא כבשה ב־7 המשחקים הראשונים שלו. אקורד הסיום – הבריחה הלא ברורה של אמיליוס זובאס והתבוסה לבית"ר ירושלים – והכל ברקע "עסקת ספרא" שלכאורה אמורה הייתה להצעיד את הפועל אל עבר תקציבים של ריאל מדריד וברצלונה – היה רועש במיוחד.
עכשיו הפועל נערכת לדרבי עם מכבי יפו וכפר שלם, בליגה שבה אין ואר ואין שופטים שמסוגלים להחליט אם תפיסה בחולצה היא צהוב לתופס או לנתפס. יש לה חוזי עתק במונחים של ליגה לאומית שהיא צריכה להיפטר מהם, היא תקועה עם בלומפילד המשופץ שלא הכי מתאים לליגה הזו, וחשוב מכל – לא ברורה המוטיבציה של ספרא, בהנחה שהייתה לו כזו מלכתחילה, לרכוש את הקבוצה. כלומר, ייתכן שהבחירה של מינצברג להביא את אבוקסיס הייתה מקל בגלגלים של עצמו – במקום לעזוב את הפועל המדשדשת עם חבילה נאה של פיצויים שאמור היה לתת לו ספרא לפי ההסכם שגובש טרם ירידת הקבוצה ללאומית, ייתכן שעכשיו הוא יצטרך לעזוב בלי החזר ההשקעה או חמור מכך – להישאר עם הקבוצה בליגה השנייה.
וכל זה קורה, כפי שכבר הובן מההתחלה, ברקע חזרתו של כתר האליפות למכבי ת"א, כך שאומנם המרחק מוולפסון לקריית שלום הוא לא יותר מכמה דקות הליכה, אבל בפועל מדובר בהבדל כמעט בין־גלקטי – בניהול, ביכולת המשחק, באפשרות להעמיד קבוצה מאיימת לעונה הבאה, בעוצמת מחלקות הנוער ובמה שטומן לשתיהן העתיד.
מה דעתך על הכתבה?