הרגשות הסותרים שלי כלפי הכדורגל הישראלי כנראה יישארו איתי לעולם. מחד גיסא מחויבות רגשית עמוקה, ומאידך גיסא ריחוק וניתוק. הערכה עצומה לספורטאים, ובו זמנית בזיון וזלזול. לוקח ללב, ותמיד שואל את עצמי מדוע. רצון עמוק "להתבגר" ולהתנתק, אולם הבנה שזה מאוחר מדי, שזה זורם בוורידיי. וכך התמקמתי ביום חמישי מול גמר הגביע, תוך ידיעה שזה בזבוז זמן יקר, הבל הבלים, ועדיין עם תחושת חובה לעקוב אחר המשחק הגדול מתוך כבוד לתחום, חלק ממורשת ארוכה שאני שייך אליה, והרי אין טעם להכחיש, זה יום חג.
האירוע החל להתגלגל כבר בשעות אחר הצהריים ברחובות עירי תל אביב, כשאוהדים נראו בכל פינה עם צעיפים אדומים וצהובים, מתכנסים ומתכוננים, מייצרים "אווירה". ומהי אותה "אווירה"? רכבים עם צעיפים על החלונות חולפים על פנינו, מלאי גברים נלהבים, משמיעים מוזיקה איומה ורועשת, צועקים בהתרגשות לעבר העוברים והשבים, מנצלים את הזכות שלהם להוציא ראש או גוף מהחלונות ולשיר ולצרוח מתוקף היותם אוהדי כדורגל. "יש היום משחק", אמרתי לאמא מבוהלת שלידי, מגניב חיוך כדי להרגיע, קצת נבוך מהעובדה שאני מסגיר את הקשר שלי עם המעורבים. למה אנחנו תמיד כאלה מכוערים?
לאחר מכן הגיעו התמונות מבלומפילד. המונים פורצים לאצטדיון, רומסים מאבטחים, נכנסים בלי כרטיסים, גונבים. ואתה כבר מכיר את החומר האנושי, את ההמון הברברי הזה, אבל יודע שזו לא רק אשמתם. בדרך כלל זה נובע בעיקר מארגון כושל, המתנה ארוכה בתורים, יחס מזלזל משוטרים, עיכוב בפתיחת השערים, בדיקות ביטחוניות מסורבלות וכו'. אומנם ראינו תמונות כאלה במשחקים גדולים בהרבה (גמר יורו, גמר צ'מפיונס), אבל מה לעשות, כשזה קורה אצלנו זה מעורר יותר מרירות ולעג, ובעיקר סלידה. בראש אתה מדמיין איך נראה האצטדיון מבפנים בגלל ההמונים שנכנסו ללא כרטיסים, איזו צפיפות נוצרה, מעברים עמוסים, וכמובן אלפי אנשים תמימים שהאמינו שהעובדה שהכרטיסים מסומנים אומרת שהמושב שלהם יישמר (חחח) והורים עם ילדיהם נאלצים להתחנן ולחפש כיסאות פנויים כדי לשבת ביחד.
בהמשך לוקאס ונטורה סופג קריאות גזעניות. שוב, זה ממש לא רק בישראל, אבל כאן זה כואב. עצוב יותר. אלה השכנים שלך. וכרגיל, כולם מבינים את ונטורה, מצקצקים, אך בעיקר מנסים להרגיע את השחקן הנסער. התחושה היא שהמערכת עסוקה יותר בלפייס את ונטורה ולשכנע אותו להמשיך, כאילו האחריות עליו. אל תהרוס את האירוע. נסה לבלוע את הגזענות, להכיל אותה. לא עכשיו, לא היום. אל תהרוס את הגמר הגדול.
בסיום הגיע טקס ההנפה, מה שאמור להיות שיא הערב, הרגע לו כולם חיכו. האינסטינקט הוא להצהיר שזה היה טקס ההנפה הגרוע בתולדות המפעל, אבל לצערנו כבר היו גרועים יותר. התמונות היו אומללות. אי אפשר היה שלא להתחלחל מהארגון, מהסרבול, מהדקות הארוכות שבהן כלום לא קרה, מהבלבול על הדשא וביציע הכבוד, כאילו אף אחד לא היה מוכן למה שעומד לקרות.
ואז השחקנים מטפסים מעלה לקבל את המדליות. עוברים במסלול צפוף ומכוער, מקבלים צ'פחות מכל עבר. עימותים עם מיירון ג'ורג'. אווירת דוחק לא נעימה. אחד המאבטחים יושב עם הגב לקהל, כמובן לא מתעניין בשלום השחקנים, אלא עובר שחקן שחקן של באר שבע, תופס להם ביד, מבקש מהם את החולצה. כן, מאבטח מפריע לסדר. אחרי המשחק הגיעו התמונות של אוהדים של בית"ר תוקפים שני נהגי אוטובוס ערבים, כמעין קינוח לארוחת הגורמה.
ועם זאת, למרות כל זאת, על אף כל הכשלים והאלימות, מדהים להיזכר שהדבר הגרוע ביותר במשחק הזה היה הרמה המקצועית שלו. קבוצות שלא מצליחות להשלים מהלך כדורגל ראוי, לא מסוגלות. איבודי כדור, הרחקות מבוהלות, מסירות לא מדויקות, חוסר מיומנות בסיסי. אלה הם גיבורינו האהובים, למשחק הזה התנפלו רבבות כל הכרטיסים. בסיום כיביתי את הטלוויזיה ונהניתי מהשקט. תודה לאל שיש פגרה. כמו בכל שנה, אני נשבע שלעונה הבאה לא אחזור, ומגלה שחודשיים בלי הכדורגל הזה משבשים את דעתי.
מה דעתך על הכתבה?