מה שהיה "לא מספיק טוב" למכבי חיפה, הופך את בית"ר ירושלים לקבוצה מנצחת

על האש

העימות הראשון העונה בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים היה כבר ב-19 ביולי. אז, במפגש האירופיות שמעניק כרטיס לחצי גמר גביע הטוטו, הירוקים לא אפשרו לזיו בן שימול להיות בסגל היריבה. הקשר הצעיר אמנם חתם בבית"ר חמישה שבועות לפני כן, אבל מכבי חיפה דרשה פיצוי כספי גבוה כדמי השבחה והצדדים המתינו להחלטת הוועדה למעמד השחקן. אז בן שימול החמיץ את משחק הפתיחה של העונה והפך רשמית לשחקן בית"ר רק באוגוסט, אחרי שאותה ועדה קבעה כי הירושלמים ישלמו עליו 350 אלף ש"ח ולא 4.2 מיליון כפי שדרשה קבוצתו הקודמת.

וכמו שבן שימול המתין בסבלנות, כך חיכתה גם הקארמה. ואמש (שני) היא באה לנשוך. דווקא בן שימול הוא שהכריע את המשחק המרכזי של המחזור ה-15 והכניס את בית"ר ירושלים באופן מוחלט למאבק האליפות (גם אם ברק יצחקי מתרחק מהמילה הזו כמו מאש). כי "יתושי", כפי שכינו אותו בחיפה, הוא הדוגמה הכי טרייה לגישה הקשוחה של המועדון כלפי שחקני בית. ויחד עם הקארמה הופיעה גם האירוניה בתוספת הזמן, כששחקן בית שלא קיבל הזדמנות ממשית במכבי חיפה, חטף כדור לשחקן רכש שזכה להזדמנות שנייה ושלישית.

בכלל, תראו איך הופיעה בית"ר למשחק הזה. פרט לדור מיכה, כל הישראלים שהיא שיתפה עברו בשלב כלשהו במכבי חיפה. רובם אף התפתחו במחלקת הנוער שלה. וחוץ מעומר אצילי, אף אחד מהם לא באמת הרגיש רצוי בירוק. רועי אלימלך, למשל, היה נספח בטרייד על סילבה קאני. אתמול הוא פתר מצוקה לברק יצחקי בעמדת המגן הימני, בזמן שברק בכר שינה מערך שעבד לו בשבועות האחרונים, רק כי לא סמך מספיק על זוהר זסנו שעשה את הדרך ההפוכה. ירין לוי בנה את המהלך שהוביל לפנדל ובן שימול הנחית את הנוקאאוט.

גם הוא, כמו האחרים שעשו את המעבר בין השתיים, הבין שבשלב הזה יש קארמה טובה בבית"ר. בטח טובה הרבה יותר מאשר זו במכבי חיפה. ואמש היא קפצה שוב לביקור – בדקות שבית"ר הכי אוהבת ומכבי חיפה פשוט מתעבת.

על הדרך

החיסרון של קינגס קאנגווה היה הנושא המרכזי בהפועל באר שבע לפני המשחק מול עירוני טבריה ובטח לאחר התבוסה הסנסציונית 3:0. אבל היעדרותו של אור בלוריאן הייתה משמעותית לא פחות. ולאור התגובה של רן קוז'וך, שהתבייש ברמת ההגנה של קבוצתו, נותר רק לתהות האם לא היה מקום להציב את מיגל ויטור בהרכב לפחות במשחק הזה?

נכון, בגיל 36 הוא רחוק משיאו ונראה חלוד משהו בהופעות הבודדות מאז החזרה מהפציעה, אבל קשה להגיד שההגנה של הפועל באר שבע הבריקה בלעדיו. למרות ההשתלטות המהירה על הפסגה ו-11 הניצחונות שלה, המוליכה הוציאה 15 כדורים מהרשת ב-15 מחזורים. לשם השוואה, את השער ה-15 בעונה שעברה ספגה רק במחזור ה-25, בקאמבק המפורסם ל-3:3 בחיפה.

קוז'וך מרגיש כנראה שוויטור פחות מתאים לסגנון שלו. אולי גם עבר ביניהם איזה חתול שחור במהלך החודשים האחרונים. זה לא משנה. ההגנה של הפועל באר שבע זקוקה למישהו שינהיג אותה. הקפטן הפך את בלוריאן לבלם ראוי בעונה שעברה, הוא יוכל לסייע לו שוב (או לכוון את ג'יבריל דיופ שהורחק פעמיים תוך פחות מחודש). ובכל מקרה, לאחד הזרים הטובים שנחתו בכדורגל הישראלי, ובוודאי הגדול והמשפיע בתולדות הפועל באר שבע, מגיע יחס אחר. אסור שאקורד הסיום של העשור שלו בישראל יהיה צורם.

על הדבש

בעונה שעברה ידעה עירוני טבריה להציק לכל הגדולות, פרט להפועל באר שבע. את השער הראשון שלה והניצחון ההיסטורי השיגה במחזור השני מול בית"ר ירושלים, למכבי תל אביב לקחה נקודות בחוץ ובבית בחסות הארון שפסו, ואת מכבי חיפה תסכלה עם תיקו מאופס בסיבוב השני. רק הפועל באר שבע דילגה מעליה ללא בעיות, עם שני ניצחונות על האפס, וכבר הגדילה ל-0:7 בתחילת העונה הנוכחית, אז חגגה את הניצחון הגבוה בתולדותיה בליגת העל.

דווקא במוצאי שבת, כשאף אחד לא נתן לה סיכוי, טבריה חגגה על חשבון באר שבע את ניצחון השיא שלה בליגת העל – הן מבחינת חשיבות והן מבחינת הפרש השערים. הקבוצה הזו חטפה בסיבוב הראשון שביעייה מהמוליכה, רביעייה ממכבי תל אביב וחמישיות ממכבי נתניה ובית"ר ירושלים, ולא שמרה על שער נקי מאז המחזור השישי. על זה תוסיפו רשימת ארוכה של פצועים וחולים שאילצה את אלירן חודדה לשנות מערך ולאלתר הרכב עם שחקנים מקצה הספסל.

ובכל זאת, יחד איתם ומהרגע הכי נמוך שלה, טבריה התעלתה למשחק טקטי כמעט מושלם והביכה את המועמדת הראשית לאליפות. חודדה ידע להצר את צעדיו של מלך השערים דן ביטון, שלח כל הזמן שחקן נוסף לסגור את אמיר גנאח ובעיקר מנע מבאר שבע לכבוש שער מוקדם ו"להרוג" את המשחק, כפי שהתרגלה לעשות העונה. רק כמה חבל מבחינת חודדה ושחקניו שהנקודות הללו עוד עלולות להתברר כטיפה בים, אם אכן יושת עונש כבד (הפחתה דו-ספרתית) על המועדון בעקבות פרשת החוזים הכפולים.

על העוקץ

היה משהו סמלי בכך שהתבוסה הראשונה של עירוני קרית שמונה העונה באה אחרי עוד סשן איומי עזיבה של איזי שרצקי. גם אם כולם למודי ניסיון ואף אחד מבחוץ כבר לא באמת לוקח אותו ברצינות, לאמירות כאלה מצד בעלים יש השפעה שמחלחלת לתוך המועדון. הרי אם נשבר לו, כפי שהכריז בריאיון לוואן, ומבחינתו הכול מיותר, אז מה יגידו השחקנים? במצב כזה, ובטח כשחלון ינואר בפתח, כל אחד מהם יכול להבין את הרמז ולהתחיל לעשות חישובים. הקבוצה הפכה שולית, במחי משפט אחד של הבוס.

עכשיו זה נובע מכעס (מוצדק לחלוטין) על הדרישה לממן חלק משיפוץ האצטדיון, אבל לפני כעשור זה היה בגלל קריאות גזעניות ואחר כך בגלל תוצאות מאכזבות ואז ענייני זכאות להטבות מס, וכן הלאה וכן הלאה. הסיבות משתנות, לא גישת מוכר הארטיקים. כבודו של שרצקי במקומו מונח. הוא תרם רבות לעיר קרית שמונה והעלה את קרנה, ובמקביל לקח קבוצה קטנה, הפך אותה לאלופת ישראל בניגוד לכל תרחיש ושמר עליה גם בשנות המלחמה. אבל האיומים החוזרים ונשנים? הם לא תורמים דבר. מי שרוצה לעזוב, פשוט קם ועוזב. When you have to shoot, shoot, don't talk.