8. פרויקט בית"ר תל אביב
אחרי שנים של איבוד ובזבוז כישרונות, מכבי ת"א פיתחה מנגנון שעובד נהדר. קבוצת בת מתחת לרדאר אליה נשלחים בוגרי קבוצת הנוער ובה הם משחקים תחת פיקוח מקצועי מלא. הטובים חוזרים לקבוצת האם או יוצאים להשאלה בווליום גבוה יותר בקבוצת ביניים בליגת העל. ווין ווין סטיואיישן. הקבוצה שומרת על הנכסים שלה, מרוויחה כסף מהשאלות והשחקנים יודעים שהדלת פתוחה. בסגל הנוכחי של הצהובים, יש שבעה שחקנים שעברו בשלב כזה או אחר בבית"ר. חלקם חזרו באדיבות הפייר פליי הפיננסי, אבל עם התוצאות שהפרויקט הזה מביא אי אפשר להתווכח. להפך, צריך לאמץ. הגיע הזמן לאשר למועדונים הגדולים להחזיק קבוצות בת לגיטימיות. אולי אז נפסיק לקרוא כאן לשחקנים בני 24 – ילדים.
7. הקמפיין האירופי הנוכחי
מכבי ת"א הפכה לקבוצה הישראלית הראשונה שצולחת פעמיים את שלב הבתים של הליגה האירופית. היא עשתה זאת עם מאזן זהה לקמפיין של פאולו סוזה ב-2013/14 עם 11 נקודות. הכדורגל לא היה מבריק, אבל למרות הביקורות על דוניס, האלופה הראתה עמידות לא אופיינית לקבוצות ישראליות – לא מעדה מול יריבות נחותות במוקדמות, נראתה לא רע גם מול קבוצות עדיפות כמו זלצבורג ו-ויאריאל (בבית) וידעה לגנוב ניצחון קריטי מול סיבאספור בטורקיה. זה כל מה שצריך ובדיוק בשביל זה הביאו את היווני. הכדורגל שלו אולי לא ישאיר חותם, אבל הניקוד והכסף בהחלט כאן כדי להישאר. תזכרו את זה לקראת העונה הבאה.
6. הקמפיין האירופי תחת פאולו סוזה
מבחינת ההישג, הקמפיין ההוא היה פחות מתיש, אבל מנצח בזכות הכדורגל וגם כי הוא שימש מבוא להישג שעתיד לקרות שנתיים מאוחר יותר במפעל הגדול יותר. אז, ב-2013, שנתיים אחרי שסיימה את שלב הבתים בליגה האירופית עם שתי נקודות וכמה תבוסות, נרשמה הצלחה אירופית משמעותית ראשונה בעידן גולדהאר. תזכורת: אחרי שדילגה מעל גיורי וכמעט הדהימה את באזל במשחק הבלתי נשכח בבלומפילד (הידוע בתור זה שבו ערן זהבי הוחלף בגאל מרגוליס), הצהובים קיבלו פס לשלב הבתים בליגה האירופית. הם ניצחו פעמיים את בורדו, הבריקו מול פרנקפורט בארץ ואספו עוד שתי נקודות במשחקים מול אפואל ניקוסיה בדרך להדחה נוספת מול באזל באותה עונה. כמה טוב שהעונה אין באזל (ובשלב הבא של הליגה האירופית – גם לא זלצבורג).
5. אליפות השיאים
חמש אליפויות מקומיות חגגו הצהובים בעידן גולדהאר ואין בכלל ספק איזה תואר היה המרשים מכולם. במפגן פסיכי של דומיננטיות, בתום שלוש עונות של שליטה באר שבעית, דווקא אחרי העזיבה של ג'ורדי קרויף ועם מגבלות פיננסיות, הצהובים דרסו את הליגה והפילו את כל היריבות לקרשים. 31 נקודות הפרש, הפרש שערים פלוס 60, הפסד אחד ו-ולאדן איביץ' יחיד ומיוחד על הקווים. קרויף הוא אולי הארכיטקט המשמעותי בעידן גולדהאר, אבל איביץ' אחראי על הבנייה מחדש של הקבוצה וההיסטוריה תזכור אותו כמשפיע כמעט כמו ההולנדי. איביץ' ביטל את אפקט העזיבה של קרויף והמשיך להתעלל בליגה גם בעונה החולפת עם עוד מפגן כוח של עליונות ודומיננטיות. מי ישכיח את העזיבה של איביץ'? לשאלה הזו עדיין לא נמצאה תשובה.
4. החתמת ערן זהבי
מיותר להכביר במילים. החזרה של מספר 7 מאיטליה בינואר 2013 שינתה לחלוטין את ההיסטוריה עבור שני הצדדים. זהבי הפך למפלצת של ווינריות וגולים. הוא בנה דרך ההצלחה המקצועית שלו מעמד חדש של סופרסטאר שהכדורגל הישראלי לא הכיר. שלוש שנים וחצי בצהוב בנו את זהבי כתופעה שעוד נדבר עליה שנים. ההשתלטות שלו על מועדון שכוכבים מקומיים כשלו בו אחד אחרי השני לא פחות ממדהימה. זהבי שלח את כולנו לספור לו שיאים, מזומנים וכמובן שערים. עם זהבי, מכבי ת"א זכתה בחמישה תארים מקומיים ועלתה פעמיים לשלב בתים אירופי. בעידן גולדהאר, זהבי הוא מכבי ת"א ומכבי ת"א היא זהבי. אם השניים לא יתאחדו יום אחד, זאת תהיה בכייה היסטורית לדורות.
3. מינוי ג'ורדי קרויף
קצת מעל זהבי נמצא האיש שהביא אותו. המהפכן הכי גדול שדרך בכדורגל הישראלי. נכון שהוא עשה הרבה טעויות, קל לזכור לו כמה החתמות הזויות ויקרות ואולי לקראת סוף התקופה שלו, כשירד בעצמו לקווים, אפשר היה להרגיש מיצוי הדדי של הקשר. ונכון שתחת איביץ', מכבי ת"א התגברה במהירות על עזיבתו, אבל קרויף תמיד יישאר הארכיטקט. האבא של הפרויקט. המוח שניווט את המשאבים. האיש שהכניס סטנדרטים חדשים לכדורגל הישראלי, שגרם לנו – אפילו לזמן קצר – להפסיק לפחד מזרים או מתפקיד המנהל הספורטיבי. ברגעי השיא, כולם רצו ללמוד ולחקות את המודל. אבל גם ברגעים הפחות מוצלחים, קרויף נשאר חלק מקונצנזוס כיאה לבן האצולה שהוא. וגם כשהוא כבר לא חלק מהכדורגל הישראלי, קרויף הוא עדיין אחד השגרירים הטובים שלו. הצל שלו עדיין מסתובב כאן גם כשהוא מטייל בעולם. לפעמים זה מרגיש כאילו הוא לא באמת עזב. הוא מרואיין מבוקש. אחד שאתה תמיד רוצה לשמוע את הניתוחים שלו. השם שלו מסתובב ועוד יסתובב כמועמד ל… תשלימו לבד את החסר. עוד ניפגש.
2. הטרבל
היו אליפויות מלהיבות וקמפיינים אירופאים מוצלחים, אבל כשמסתכלים על עונה בכללותה – ההישג המקצועי הגדול בעידן גולדהאר התרחש בעונת 2014/15. לפאקו אייסטרן אין חצי מההילה של סוזה, בוס או איביץ', אבל הוא, העוזר המיתולוגי של רפא בניטס, הוביל את הצהובים לטרבל היסטורי. האליפות השלישית ברציפות לא הייתה מלהיבה. זהבי סחב את הצהובים כמעט לבדו עם 28 שערים, אבל הפיניש – 2:6 מוחץ בגמר הגביע על הפועל באר שבע – היה רגע מכונן שבנה את מסורת היריבות מול האדומים מהנגב. ואם אנחנו כבר עוסקים בזיכרון היסטורי, לפאקו מגיע טיפה יותר כבוד, לא?
1. ההעפלה לליגת האלופות
גולת הכותרת המקצועית, הפנטזיה של כל רוכש (גם של משפחת בן ח'ליפה), החלום של כל אוהד, הפיק בקריירה של כל שחקן. רק המחשבה על המנון ליגת האלופות יכולה לגרום לצמרמורת ואתם יודעים מה, אולי יש אוהדי מכבי ת"א שמתנחמים בכך שהקבוצה לא הגיעה לשם כשהם עצמם אינם יכולים להיות חלק מהחוויה. בקיץ 2015, זהבי היה אחראי על נס פלזן ונס באזל, כשמכבי ת"א הגשימה את החזון המקצועי של גולדהאר וקרויף והעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. זה היה שיא מקצועי. הישג שנבנה במשך כמה שנים. מכבי ת"א עברה קמפיין קשה בשלב הבתים עצמו ודיברה בו בעיקר על "שכר לימוד". היא קיבלה תבוסות, אבל לא משהו שלא ראינו בעבר או נראה מעתיד מקבוצות במעמדה.
אין מה לעשות. אין הצלחות בלי כמה סטירות מקבוצות חזקות. ליגת האלופות גדולה על הכדורגל הישראלי ולראייה, האלופות שלנו לא שבו לשלב הבתים של המפעל מאז ההופעה ההיא 2015. בשנים האחרונות, הדרך לשם הפכה אפילו יותר קשה והיא מצריכה בנייה של מסורת, ניקוד והכנה נכונה בשלבים המוקדמים של הקיץ. שנה אחרי שנה הקבוצות שלנו נופלות בקריטריון אחד או יותר. אולי אנחנו כרגע לא שם, בטוח שהליגה האירופית עושה לנו יותר טוב ולכו תדעו כמה מהר נתרגל לקונפרנס ליג החדשה, אבל החלום של כל בעלים, שחקן ואוהד, נשאר אותו חלום.
מה דעתך על הכתבה?