דבר אחד בטוח: אלי טביב יושב בבית וצוחק. וצוחק וצוחק וצוחק. כל יצירות האמנות שהוא אחראי להן לאורך השנים – הפועל כפ"ס, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים – מדשדשות בפלייאוף התחתון, כשכפ"ס מועמדת חזקה לדייט עם הליגה הלאומית בעונה הבאה. ובעוד שבכפ"ס טביב השתמש בעיקר כדי לשדרג את עצמו לקבוצה "גדולה" יותר, הרי שבהפועל ת"א ובבית"ר ירושלים זה נראה כאילו הוא באמת ניסה להגיע להצלחות. עם האחת לקח תארים (גם אם בחלק מהם פעל רק מאחורי הקלעים) – עד שנזרק בלחץ הקהל והתקשורת. עם האחרת עבר עונה של "כמעט" ב-2017/18, וגם משם, בסופו של דבר, אחרי לחץ מצד הקהל והתקשורת, חתך.
העניין הוא מה שקורה עם הקבוצות של טביב אחרי שהוא הולך: הפועל ת"א – ובכן – לא צריך לשפוך יותר מדי מילים, זה ברור. אבל בית"ר – היא הועברה בכסף די גדול לאיש העסקים הצעיר והחינני משה חוגג, כוח עולה מהדרום ששימש במשך שנים כספונסר של הפועל ב"ש ואף שיחק בשורותיה בנוער. לא בית"רי בדם, אבל מה זה משנה, גם יענקל'ה שחר לא נולד ירוק.
והנה, חוגג סוגר תכף שלוש עונות בבית"ר ירושלים. עדיין לא קרה לו, נניח, שהמאמן שפתח איתו את העונה גם סיים אותה. גיא לוזון הוחלף באמצע עונת 18/19 הקטסטרופלית מבחינת בית"ר בניר קלינגר, שהוחלף באמצע עונת הקורונה בשנה שעברה ברוני לוי, שהוחלף ממש בפתיחת העונה הנוכחית ע"י הצמד דראפיץ' וברדה, שהלכו הרגע הביתה. היו"ר אלי אוחנה, אגב, נשאר איתן בתפקידו.
קשה להשתחרר מהתחושה שהבלגאן חוגג בבית"ר של חוגג (קשה גם להימנע ממשחק המילים המטופש הזה). אין אומדן לכמה כסף השקיע הבעלים בקבוצה, אבל אין ספק, לאור קצב ההחתמות ומעמד השחקנים שהגיעו לשם, שהקבוצה מוציאה כסף גדול. ובכל זאת, הנה עברו שלוש שנים של כלום ושום דבר – שנתיים מתוכן בית"ר בכלל בפלייאוף התחתון, ואת השנה שעברה בית"ר אמנם סיימה בפלייאוף העליון, אבל במרחק 28 נקודות מהאלופה, מכבי ת"א.
אז מה לא עובד, בעצם? לא מעט, כנראה: קחו את הקבוצה של השנה, למשל. תתמקדו בקישור ובהתקפה של בית"ר. כמעט כל קבוצה הייתה מוכנה לקחת לפחות אחד מהשחקנים שם. עלי מוחמד, עידן ורד, מיכאל אוחנה, אלירן עטר, ירדן שועה – כל אחד מהם יודע לספק את הסחורה ולנפק מספרים – בכל זאת, יש להם רקורד מוכח. אבל בעידן הכדורגל המודרני, השחקנים האלה לא מתאים לגישת ה"קחו כדור, שחקו" של המורה לספורט אוחנה – שאמנם עבר לתא המנהלים בטדי, אבל נראה שרוחו עדיין שורה על המועדון השכונתי.
והחלק הקדמי הוא עוד כלום לעומת מה שהולך מאחורה. דיוגו ורדסקה היה בלם טוב, והשחרור שלו אחרי ארבעה מחזורים מפתיחת העונה פגע בבית"ר אנושות. גם הפרידה מאנטואן קונטה, בעייתי ככל שהיה (והוא היה), הזיקה לבית"ר יותר משתרמה, משום שעם כל הסלידה מההתנהגות והאופי שלו, הנוכחות האקטיבית שלו הייתה משהו שמאמני היריבות לא היו יכולים להתעלם ממנו.
בכלל, בעוד הרכש הישראלי של בית"ר הוא טוב יחסית (גם אם נשען על "שמות"), הרי שבגזרת הזרים המצב קטסטרופלי, ולמעט לוי גארסיה ועלי מוחמד, אף זר מהרשימה המכובדת שהנחית חוגג (אחד גדל בנוער של יובנטוס, השני בא מליגת המשנה באיטליה, השלישי היה בשאלקה פעם) – לא הותיר חותם, ולמעשה רובם גרמו למועדון להיראות כמו בדיחה נחמדה בשלב זה או אחר (אולאנארה, אנאן, אוקאמפוס).
בפן המקצועי נראה שחוגג הגיע בלי תוכנית סדורה ומסתמן שגם אחרי שלוש עונות בבית"ר – עדיין אין לו כזו. הבעיה שגם בפן התדמיתי-כלכלי לא ברור מה קורה עם חוגג ובית"ר: נגד הבעלים הוגשו לא מעט תביעות שאינן קשורות לכדורגל בשנים בהן הוא בבית"ר, והדבר לא ממש תרם לדימוי הציבורי שלו. מרגע שהגיע הוא לא הפסיק להתחכך בעצבים עם החלק הקיצוני והבעייתי של האוהדים- וזה כן תרם לדימוי הציבורי שלו, כמובן.
ואז הגיעה עסקת המכירה שהייתה או לא הייתה לשייח' (או לא שייח) חמד בן ח'ליפה מהאמירויות, והפכה את המועדון ואת חוגג לפארטיה של המזרח התיכון. מצד אחד היה פה הישג תדמיתי היסטורי נאה: הנה בית"ר ירושלים, הקבוצה שזוכה להררים של ביקורת בשל גזענותה לכאורה, הופכת לסמל השלום בעידן החדש תוך כדי שרוב מאסיבי של האוהדים משתיק את הפלגים המופרעים ביציע. מצד שני, וכנראה שזה גם הצד שקובע נכון למרץ 2021, היה פה עוד מערכון של הגשש החיוור, עם שייקה בתפקיד השייח', פולי זצוק"ל בתפקיד חוגג וגברי בתפקיד שמעון כסאח האגדי. ואם אחרי שלוש עונות של חוגג בית"ר עדיין תקועה עם שמעון כסאח מאמצע שנות השבעים, כנראה שיש פה בעיה גדולה מאוד.
מה דעתך על הכתבה?