כמו ילדים במגרש השכונתי: האירים התבריינו עלינו. נפנפו אותנו בנונשלנטיות

חלשים פיזית

מעבר לתבוסה ולתוצאה, היה מעליב הרפיון הגופני. לא נעים לראות את שחקני נבחרת ישראל, את טובי בנינו, נדחפים עם הכתף על ידי האירים, כמו ילדים במגרש השכונתי, נהדפים לכל עבר ונזרקים. כל תיקול הפסדנו. כל כדור גובה היה חסר סיכוי. הייתה תחושה של פער פיזי בלתי נסבל, שהוביל לשליטה אירית מעוררת רחמים. הם התבריינו עלינו. נפנפו אותנו בנונשלנטיות.

מיצינו מזמן את דיוני "השריר הקצר" והפיזיות, אבל איך לעזאזל אנחנו כל כך נמוכים וחלשלושים. קניקובסקי, אוסקר וסולומון נראו גמדים מתמיד, לא הצליחו לעבור שום דבר. תורג'מן, מהחסונים שלנו, פגש קיר. כבר מזמן לא הרגשנו כל כך מצומקים, קטנטנים ורגישים. הגול השלישי היה התמצית של הנחיתות הגופנית: שחקן אירי פשוט נכנס לרחבה בכל הכוח, מותיר אחריו מגנים שוכבים חסרי אונים, רץ וכובש בקלות מקוממת. מביך.

חלשים טכנית

אבל זה כדורגל, למען השם, לא ראגבי. כוח ופיזיות חשובים, אבל לא מכריעים. אלופת העולם ספרד לא משופעת במפלצות. דני אולמו וברונו פרננדש הם לא בריונים. זה עניין של כישרון ומיומנות. טכניקה. כישורים בסיסיים. עשרות שנים של אכזבות, ואנחנו עדיין מופתעים. "דור הזהב" הישראלי שהדהים את העולם במונדיאליטו, שוב מתגלה כבינוני במקרה הטוב.

כלומר, אם אוסקר גלוך, לדוגמה, לא מצליח לעבור אף שחקן אירי, אולי הוא לא כישרון על. אם תורג'מן חוגג בניו אינגלנד אבל מתקשה מול בלמי צ'מפיונשיפ, הוא לא כישרון על. כל כך הרבה מהלכים מסורבלים, ליקויים טכניים, מסירות לא מדויקות, כשלים בעצירת כדור, בהגבהה, במהלכים סטנדרטיים. אומנם יריבה טובה, אבל לא בכזה פער. ובכל זאת, הגיבורים שלנו, אלו שאנחנו מכרכרים סביבם יום אחרי יום, מתענגים על ביצועיהם, ומתפלפלים ומהללים אותם בפודקאסטים, מגיעים לרגע האמת ופשוט לא מסוגלים.

זה היה משחק שגרם נזק תדמיתי לא רק לנבחרת, אלא לכל הכדורגל הישראלי. הוציא את החשק לאהוד, לאהוב, לתמוך, להעריץ את הבינוניים האלה, שלא יודעים לעצור כדור, או אפילו למסור פס מהיר ומדויק כשנדרש. האכזבה צורבת. לא ברור איך ייגמר החלון הזה, אבל ייתכן שיהיה קשה להתאושש ממנו. אלוהים יודע שכבר חטפנו סטירות בחיינו, אבל זו מרגישה אחרת.

חלשים מנטאלית

"רצינו יותר מדי", אמר דניאל פרץ, כאילו האירים לא רצו יותר מדי. כאילו רק אנחנו עברנו קרקס מטורף בימים האחרונים. אבל מתברר שרק אותנו זה שיבש. רק אותנו זה ביטל. הלא שתי הנבחרות הגיעו טעונות ונסערות, אבל בעוד האירים, עם המסורת הלוחמנית שלהם, עלו ממוקדים כמו חיילים נחושים, השחקנים שלנו נראו רכים והמומים.

אז כן, נניח שהם חלשים פיזית, כנראה שגם מוגבלים טכנית – אבל איך אפשר להסביר את הבהלה הזאת, הכניעה, הרפיון, ההתבכיינות לשופט והתלונות. איך אפשר לסבול את זה.

אין ספק בנוגע למוטיבציה של השחקנים. לא נפקפק במחויבות שלהם, פטריוטיות זה הדבר האחרון שחסר לנו. אפשר לדבר על טעויות טקטיות של בן שמעון, על ההרכב והמערך, אבל אם 11 שחקני נבחרת (על הנייר ראויים ואיכותיים) עולים למשחק כזה ומתפרקים ככה, זה בלתי נסלח.

אין הנאה מיוחדת בלקטול את הנבחרת. לא כיף להיכנס בשחקנים השבורים. אף אוהד לא משפשף ידיים בהנאה מהתבוסה ומסתער ברישעות סתם כי בא לו. בן שמעון עשה טעויות קשות בהכנה הטקטית והמנטלית, אבל לא הוא הבעיה. למעשה, לא נופתע אם ימשיך את המסורת – ובקרוב רב"ש יהיה הפרשן התורן באולפן שקוטל את המאמן הלאומי.

אבל בכל הפסד אחר, היינו מבליגים וממשיכים קדימה בהשלמה וראש מורכן. הבעיה היא שהפעם רצינו לנצח, יותר מתמיד. באמת התחשק לנו. באמת התיישבנו בציפייה, אמונה, תקווה. לא חשבנו שזה יציל את הכבוד הלאומי, אבל כן קיווינו לנחמה. ואז הם עולים, עם כל הלב, מלאי מוטיבציה – וזה המקסימום שיש להם לתת: 3:0 בדקה ה-25.

וכך מהר מאוד הכעס מופנה פנימה. מוותרים להם ועליהם, ומתחילים בביקורת פנימית: למה פיתחנו תקוות, למה טיפחנו ציפיות. איך אחרי שכבר נשבענו והבטחנו – שוב נתנו להם לשבור לנו את הלב.