מעבר לכל סכום: מכבי תל אביב חייבת להשאיר את ולדימיר איביץ'

1. ולאדן איביץ' התייצב למשחק ההכתרה הרשמי השני שלו כמאמן מכבי ת"א, עם ג'קט, ביפו, בתחילת יולי, מוזר בדרכו. גם ללא אנשי הברינקס טננבאום, טיבי ואמאדור, וגם ללא רוב כוכבי האליפות שלו, אם לאליפות שלו יש בכלל כוכבים חוץ ממנו.

זה היה משחק רע לתפארת של מכבי ת"א, והיא הגנה על שיאיה עם יאניוטיס – אחד משני שחקני הרכש הכושלים בעידן איביץ' לצד אורוש ניקוליץ' – ועדיין הקונספט שלה לא אפשר ליריבה אפילו לדגדג אותה.

התואר הזה – הבלתי מדוגדגת – הוא התואר הכי חשוב שהשיג איביץ' בעידן שלו, כי אליפויות השיגו גם לפניו, אבל אליפויות כמו שלו, לא נראה שהשיגו גם במועדונים אחרים.

ולכן, באם מכבי ת"א רוצה להמשיך ליהנות מהתמודדות בעיקר מול שיאים ומול העננה הזו שאירופה הטילה עליה בשנתיים האחרונות, היא צריכה פחות לחשוב על איך מביאים את ערן זהבי או טל בן חיים ויותר לחשוב איך משאירים את איביץ'. זה מעבר לכל סכום, זה כנראה גם מעבר לכל קונספציה.

גם אם מיטש גולדהאר חשב לקצץ בתקציבה של מכבי ת"א, נוכח משבר הקורונה, והפגיעה האדירה בהכנסות מקהל, שנפלה עליו ועוד תיפול עליו בעונה הבאה (קרוב ל-1,000 מאובחנים ביום בישראל, פחות מחודשיים לפני תחילת העונה הבאה, לא מבשרים טוב), כלכלה נבונה היא לפעמים הימור על סוס מנצח אחד. ג'ורדי קרויף עשה את זה עם ערן זהבי בינואר 2013, גולדהאר יצטרך לעשות את זה עם איביץ'. זה שווה כל סכום, גם בגזרת החיזוק, כי במתכונת הנוכחית של ליגת האלופות – בלי קהל ועם משחק אחד בכל סיבוב עד לפלייאוף – זו הזדמנות שיכולה להכניס הרבה כסף, כי המשכיות היא תנאי קריטי בלוחות זמנים לחוצים. צריך היה לשמוע אתמול את דן גלזר כדי להבין שאיביץ' הוא לא תמיד מה שרואים בראיונות הקפוצים איתו (האנגלית שלו כל כך בסיסית שנראה שהוא נלחץ ממנה יותר מאשר מהמראיינים).

גם לאיביץ' צריך להיות ברור שגם אחרי שתי אליפויות מהדהדות כאלה אפילו אולימפיאקוס לא תחכה לו, בוודאי שלא מועדונים באחת מחמש הליגות הגדולות באירופה. גם הוא מבין שאת העננה שרובצת מעליו – כישלון בזירה האירופית – רק הוא יוכל לפזר, לא רק בשביל הבוסים שלו, אלא בשביל עצמו. 

2. לבית"ר ירושלים היתה אתמול הזדמנות אמיתית ליצר איזה באאז מהעונה המבוזבזת הזו, לנצח את מכבי, לקטוע את הרצף שלה, להוציא עין במקום שיוציאו לה את שתי העיניים. אבל בית"ר, הקבוצה היחידה בליגת העל, שעד אתמול הפסידה רק פעם אחת בארבעה מפגשים מול מכבי, ואפילו ניצחה אותה בגמר גביע הטוטו, בית"ר לא היתה מסוגלת ליותר מנגיחה אחת טובה של פרדי פלומיין, שאפילו יאניוטיס הצליח לעצור. שליטה, לחץ, יצירת אשליה של דומיננטיות, כל זה היה שווה מצב אחד בדקה ה-85.

אז נכון שבית"ר ירושלים הגיעה לרף היכולת שלה, מקום שלישי בליגה שבה יש מועדונים גדולים ממנה, עם מנגנון משומן משלה, אבל בית"ר סיימה העונה חמישה משחקים ב-0:0 ולא כבשה בעוד ארבעה משחקים. בעונת 2000/1 היה לבית"ר את התקציב הגבוה בליגה, והיא הוליכה את הטבלה בחלק הראשון של העונה, אבל הקהל לא אהב את הכדורגל שהציגה, ואפשר לומר שגירש את המאמן, אלי גוטמן. 

כי בית"ר זה קודם כל דרך ואחר כך כל היתר. בית"ר, מעצם הגדרתה כקבוצה עממית, מספקת לאוהדיה בידור, יצרה עבורם תרבות פנאי. היא אמורה להיות יצרית, אטרקטיבית, אחרת, אבל את כל זה רואים האוהדים שלה רק בתקצירים של מכבי חיפה, ברוב הזמן לא אצלה. ולכן, למרות הפציעה של מיכאל אוחנה, ואחריו גם אלירן עטר, ולמרות הקורונה והיעדר הקהל, ולמרות המקום השלישי, אין מנוס מרענון בעמדת המאמן. לא צריך פה מאמן שיאזן טקטית את הכישרון, צריך מאמן שייתן לכישרון לדבר ורק יהיה סמכות. אין כזה מאמן? תמצאו.