מוד איביץ’: פרידה ממאמן מכבי ת”א

ולדימיר איביץ'
ולדימיר איביץ’ | אריאל שלום

שרון דוידוביץ' על האיש שבקושי חייך – אבל גרם לכל מי שמסביבו להיות מאושר

ולאדן איביץ’ היה אדם נורמלי. באמת. נכון, הוא נראה קשוח מדי, לא ממש קומוניקטיבי, אולי אפילו רובוטי ומכני, אבל כל מי היה סביבו או שיחק תחתיו – מספר על בן אדם. אחד שמדבר, עם רגשות. כמוני, כמוכם. אם ראיתם את החיבוק לאיתי שכטר בדרבי האחרון, גם אתם ‘גיליתם’ את זה.

גם שדרי הקווים בטלוויזיה יספרו לכם שהוא היה אדם נורמלי לחלוטין. מנומס, אדיב, ילחץ ידיים, יגיד שלום, ידבר למי שפונה אליו. אבל ברגע שהשאלה מתחילה, בשנייה בה האור האדום במצלמה מולו נדלק – אז הוא נכנס ל”מוד איביץ'”.

ידיים משולבות חזק-חזק, ראש רכון למטה, עיניים אשר לא מביטות באנשים מולו, עם תשובות קצרות, ענייניות, אינפורמטיביות שמסרבות לסטות ממה שהוא רוצה לומר, ממה שהוא רוצה לעשות. שחיפשו ממנו בכוח חיוך, הוא שאל למה. כשביקשו ממנו לחגוג אליפות מעשית ביתרון של 12 נקודות ארבעה מחזורים לסיום – הוא דיבר על הדשא היבש.

ככה היה איביץ’. ובמשך שנתיים, ככה הייתה מכבי ת”א – ב”מוד איביץ'”. מכונסת בעצמה חזק-חזק, לא מסתכלת על אף אחת מלבד עצמה, עוצמתית ומסרבת לסטות ממה שהיא רוצה לעשות, ממה שהמאמן התווה לה מהרגע שנחת כאן.

View this post on Instagram

שנתיים של שליטה בליגה 🙌🏼

A post shared by ספורט1 (@sport1sport2) on

אין ספק, חוסר ההצלחה באירופה הוא עקב אכילס בסוגיה ההיסטורית של מכבי ת”א הזו, וכמובן יש שיזכרו בערגה רבה יותר את הכדורגל ההתקפי של פאולו סוזה. אבל עם עוצמה כזו, יציבות שכזו ותוצאות שכאלה (הפסד בודד בשתי עונות?!?) – שמו של איביץ’ יהדהד כאן במגרשים שנים רבות קדימה.

כי מאמנים גדולים לא נמדדים בחיוך שהם דופקים למצלמה או בתשובות הציניות במסיבות עיתונאים, לא רק (לא, גם לא מוריניו). הם נמדדים בזיכרון שהם משאירים מאחוריהם. ואיביץ’ משאיר כאן את אחת הקבוצות הגדולות אי פעם בתולדות הכדורגל הישראלי.

האיש שלימד אותנו להפסיק לחפש את ההצגה במצלמה, ולהתבונן על הקבוצה שעל הדשא.

דיבר מעט, הקשיב הרבה

כמו בלא מעט סיפורי הצלחה בספורט, גם את ההצלחה של איביץ’ חשוב לשים על ציר הזמן ולהבין את הטיימינג. אחרי ארבלדזה שלא הצליח, אחרי ליטו ויגידאל שנותר כמעין בדיחה ואחרי ג’ורדי קרויף. ההולנדי היה זה שהביא את בד היוטה למתחם האימונים של קריית שלום כדי להפריד בין הקבוצה לעולם, אבל גם היה זה שהסיר את “בד היוטה” בין המאמן לשחקנים. הדיסטנס נשבר, ההצלחה לא באה.

איביץ’ היה ההפך משם. לא מחפש להתחבב ולהתחנן. ודאי לא על התקשורת, אבל גם לא על השחקנים. דיבר מעט, הקשיב הרבה. הייתה לו את הסבלנות לעבוד על הדברים הקטנים כקבוצה, ועם היחידים. כשכבר בחר להחמיא, השחקנים ידעו שיש פה משהו אמיתי.

נזכור ממנו את הגב שנתן לשחקנים צעירים רבים, את הדחיפה המטאורית במשחק של דן גלזר, ההתקדמות של יונתן כהן (שסופסל אם איביץ’ חש כי יש צורך ‘ליישר’ אותו), או את סדרת החינוך ש”העז” להעביר בעונה שעברה לאלירן עטר. כן, אפילו שזה אלירן עטר.

“מוד איביץ'” משמעותו הוא ליצור נוקאאוט. אם זה במרכז השדה, במשחקים ראש בראש מול מכבי חיפה, או מול הליגה כולה. אבל גם נוקאאוט למבקרים או לכל מי שהתלונן. כי גם טענות על סגנון המשחק או הדרך, פשוט נופלות בנוקאאוט אל מול התוצאות.

ובתום שנתיים במהלכן החזיר את מכבי ת”א להיות “מכבי”, עוזב את ישראל האיש שבקושי חייך – אבל גרם לכל מי שמסביבו להיות מאושר.

ולדימיר איביץ'
ולדימיר איביץ’ | מאור אלקסלסי


מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי