בשנות ה-50, כשהמדינה היתה צעירה, מוקפת אויבים ומעוטת משאבים, השתרש בעיתונות הספורט המונח "הפסד בכבוד", בעיקר סביב המשחק ההרואי – שהסתיים בהפסד, כן? – מול ברית המועצות. ישראל הקטנה, שבשורותיה שיחקו נהגי אוטובוס ועובדי סדנאות, הצליחה לעמוד לפעמים (עשרה מאחורי הכדור) מול נבחרות אימתניות, בעיקר מהגוש הסובייטי, ולחלץ הפסדים מצומקים.
לכן ההתלהבות מהמשחק אמש (שלישי) בבלומפילד השומם לא רק החזירה אותנו לשנות ה-50, אלא הזכירה לנו כמה אנחנו קטנים בעולם הכדורגל, שבו אלופת אוסטריה, קבוצה בהחלט בינונית ברום היבשת, מטילה אימה על הרכב טלאים של גדול מועדוני ישראל, מכבי ת"א.
ייאמר מיד, מכבי ת"א – ברובה – שיחקה אתמול טוב מול רד בול זלצבורג, יותר טוב מכפי ששיחקה מול דינמו ברסט, אבל זה נבע מהתנאים: מכבי הגיעה נחושה לקעקע את הרושם שנוצר בציבור כאילו תחטוף תבוסה מהדהדת, בין 6 ל-9 – ראיתי את זה בכמה פורומים – רק כי איבדה את יוני כהן וניק בלקמן. בואו, ההרכב של מכבי אתמול יכול לקחת אליפות בישראל, זה מועדון עם עומק, וכסף, ויכולות. הקבוצה שהעלה אתמול דוניס, הציבה אתגר בפני האוסטרים וזה הכבוד הגדול, לא ההפסד המינימלי.
בהרכב מלא יתכן ומכבי היתה חוטפת יותר, כי היתה מאמינה יותר שהיא מסוגלת לנצח. במצבים האלה, כמו אתמול, נולדות הסנסציות הכי גדולות. קבוצה אחת מגיעה לשחק מול הרכב טלאים, באה פחות נחושה ופחות רעבה, והיריבה הנעבכית, עושה לה צרות וגונבת גול. זה אגב מה שעשתה מכבי במחצית הראשונה, זה מה שקרה לנבחרת ישראל ב-2001, כשהיריבה הגיעה בלי תשעה שחקנים – כמו מכבי אתמול – וניצלה חוסר אחריות כדי לגנוב גול בדקה ה-90. וגם אז המנצחים הגדולים היו אוסטרים, איזה מנחוסים.
אז מכבי הביכה, קיבלה פנדל מפוקפק שאפילו לא נבדק על ידי השופט ב-VAR, חילצה הצלה הרואית מהשוער סטנקוביץ', הגיעה למצב שבו איתי שכטר מ-2010 היה קורע את הרשת, ועם זאת, סיימה את המשחק כשאחד משני המצטיינים שלה הוא דניאל טננבאום. צריך לקחת הכל בפרופורציות, בפרט שיש משחק נוסף, בתנאים דומים, אך אחרי ידע נרכש, שבו מכבי תשחק בזלצבורג. בינתיים כל מה שנותר זה רק הפסד בכבוד.
למכבי יש מאמן
מה כן אפשר לקחת מהמשחק הזה? שמתן בלטקסה הוא בלם יותר נייד מאיתן טיבי ושרן ייני, ויקבל את הניסיון שנשפך מהם אתמול, לו ישחק יותר; אפשר להבין שעשרת שערי החובה בעונה שעברה, הם גם סיפור של שוער, גם אם לא נגע הרבה בכדור. אם טננבאום יקבל אישור מפיפ"א, הוא השוער הבא של נבחרת ישראל; אפשר גם לראות מה יש לאילון אלמוג ברגליים, ולאן הוא יכול להתפתח; והכי חשוב: אפשר לראות קבוצת כדורגל.
כי עד עכשיו לא היה ברור אם גאורגיוס דוניס משתמש בשאריות של העונה שעברה או מייצר משהו לא מוצלח. אתמול היה אפשר לראות חיבור יפה בין שחקנים שעד אתמול לא שיחקו מעולם יחד בהרכב. אפשר היה לראות שדוניס מסוגל, גם עם סגל של 17, להעלות מהספסל את איתי שכטר וטל בן חיים, שניים שיש להם יחד 173 שערי ליגה ולמעלה מ-25 שנות ניסיון בצמרת הכדורגל הישראלי. אפשר היה גם לראות מה החשיבה של דוניס, גם במצב שבו הכל יכול להתפורר ולהסתיים אכן בתבוסה, כשהעלה מהספסל שלושה חלוצים במקום שלושה שחקני קישור והגנה. ולכן הבשורה הראשונה מהמשחק הזה היא שיש למכבי מאמן, שלא מחפש תירוצים ושמחפש לנצח גם במצב שבו כולם מנבאים שיובס. וזה בדיוק המאמן שמכבי היתה צריכה אחרי ולדימיר איביץ', שכתזכורת ליכולותיו בישראל במשחקי נוק אאוט, עף אתמול מגביע הליגה האנגלי אחרי הפסד לקבוצה מהליגה הרביעית.
בשורה ושמה דן ביטון
הבשורה השנייה של מכבי ת"א היא דן ביטון, ללא ספק השחקן הבולט שלה מאז פתיחת העונה, ובוודאי רכש מוצלח ביותר. נשאלת השאלה איך היתה אלונה ברקת יכולה לאבד אותו כחלק מעסקת החתמת חאתם עבד אלחמיד, למ.ס.אשדוד שגרפה עליו בסוף 1.1 מיליון יורו. איך תוצר מחלקת הנוער של הפועל ב"ש מככב – אבל מככב – בהרכב של מכבי ת"א? לשפוך מיליונים על קבוצת כדורגל כדי שתביא תארים זו לא בשורה, לגדל שחקנים שיוזילו את ההשקעה וימשיכו את השושלת, זו כבר הצלחה. ובזה אלונה נכשלה.
אבל בואו נתרכז בביטון. אני מודה, זה מסוג השחקנים שהיו פה פעם בכמויות לפני 30 ו-40 שנה. שחקנים ששולטים בכדור, שזריזים מספיק כדי לצאת מתסבוכות ושמסוגלים לברוח מהשומרים שלהם ופתאום להבזיק כדור לרשת. חיים רביבו היה כזה, וזו הייתה חוויית צפיה לראות אותו. אלה שחקנים שהצופה הישראלי הממוצע מאוד אוהב, למרות שיש תמיד סימן שאלה לגבי הסיכוי לראות משחקנים כאלה מספרים ששחקנים של נגיעה בכדור ומיקום נכון עושים בחצי עונה. אם מכבי ת"א רוצה לנוע במרחב מסוכן של ליגה אירופית וליגה, בתנאים של קורונה – למרות ששמונה שחקנים שלה כבר מחוסנים – היא צריכה לצד דן ביטון גם חלוץ שיעשה מהמצב של שכטר אתמול גול קל.
אנשים עפו ממכבי על פחות
בסוף בסוף בסוף, הקורונה פגעה חזק מאוד דווקא בקבוצה המסודרת, המאורגנת, המנוהלת, המתוקצבת, המנוסה והמעוטרת מכולם. מעולם לא התאים הביטוי התנכ"י "אם בארזים נפלה השלהבת" למקרה הזה. אלא שאנחנו לא עוסקים באנלוגיות מקראיות, אלא במועדון כדורגל שצריך 15 מליון יורו פנויים כדי להתנהל בעולם של פייר פליי פיננסי ביתר חופשיות מכפי שהתנהל מאז 2015, הפעם האחרונה שבו ביקר בליגת האלופות.
מקרה של הדבקה המונית במועדון כמו מכבי ת"א לא צריך להתרחש ואילו אותה קפדנות שדורש מיטש גולדהאר מעובדיו היתה מונהגת במכבי ת"א, כל זה לא היה קורה. מחזות החיבוקים והשמחות בעקבות ההעפלה לשלב הפלייאוף הבהירו מה קורה במכבי ת"א כשהשחקנים לא בבידוד כפוי: אין שמירה על ההנחיות (נגיעות במרפק בלבד, ללא חיבוקים), אין הקפדה על נהלים, אין אפילו מודעות לעניין. רד בול זלצבורג הגיעה השבוע מאוסטריה, מדינה אדומה בדיוק כמו ישראל, ואף שחקן שלה לא נעדר בגלל קורונה. רק בישראל, תגידו, וזה נכון, אבל כשהבעלים שגר בקנדה, לוקח אנשי ניהול ומקצוע זרים, כעיקרון מנחה, אפילו התירוץ הזה כבר לא יכול להתקבל. אצל גולדהאר אנשים עפו ממכבי על פחות.
מה דעתך על הכתבה?