יש עתיד: ליורו לא נגיע, אבל יש על מי לסמוך בעידן שאחרי זהבי

31 שנים עברו מאז ה-15 באוקטובר 1989, היום שבו נבחרת קולומביה של ד"ר פרנסיסקו מאטורנה, קרלוס ולדראמה ורנה היגיטה הגיעה לאצטדיון רמת גן למשחק הגומלין מול נבחרת ישראל של יצחק שניאור ויעקב גרונדמן ז"ל. היו שם גם רוני רוזנטל, שלום תקווה ועוד כמה מגיבורי ילדותי. גם אני, ילד בן 10, זכיתי להיות יחד עם אבי באצטדיון ר"ג מלא ונרגש לאור האפשרות לראות העפלה היסטורית למונדיאל איטליה 1990. אני עדיין זוכר את ההתרגשות והאווירה המדהימה, כמו גם את האכזבה שלמרות משחק נחוש של הנבחרת והגעה למספיק מצבים, נאלצנו לראות את המונדיאל מהבית ולצפות בטלוויזיה ב"אל לוקו" היגיטה יוצא לדריבל המסורתי שלו בשמינית הגמר מול קמרון ומאבד את הכדור ואת המשחק לרוז'ה מילה האגדי.

אז שלושה עשורים אחרי אותו משחק, הגיעה נבחרת ישראל למשחק הכי חשוב שלה מאז, גם בהתחשב ביריבה ובמיוחד בסיטואציה שבה מצוי הכדורגל הישראלי בימים טרופים אלה. וילי רוטשטיינר ושחקניו עלו להמפדן פארק ביום חמישי כשהם יודעים שהם רחוקים 180 דקות מהיסטוריה ובעיקר רחוקים 90-120 דקות מניצחון שיעזור מאוד למלחמת הקיום של הכדורגל בארץ, אשר שמושבת כבר כמעט חודש מאימונים ומשחקים בגלל החלטת ממשלה שנויה במחלוקת.

שתי הנבחרות עלו במערך זהה של 5-3-2, כששתיהן חסרו שחקנים מרכזיים בגלל הידבקויות בקורונה ופציעות. רוטנשטיינר נאלץ לאלתר בהגנה עקב חסרונם של טאלב טוואטחה ולואי טאהא, כשהציב את שרן ייני כבלם שמאלי ואת חאתם עבד אלחמיד כמגן כנף באותו אגף. אייל גולסה החליף את דור פרץ ומנור סולומון הוצב כקשר מרכזי בצד שמאל. מן העבר השני, סטיב קלארק, שנאלץ להסתדר בין היתר ללא קיירן טירני וג'יימס פורסט, שוב הסית את סקוט מקטומיניי לעמדת הבלם הימני (כמו במשחקי ליגת האומות). ליאם קופר מלידס פתח כבלם שמאלי בהופעתו הרביעית בנבחרת ובהתקפה התחילו אוליבר מקברני משפילד יונייטד ולינדון דייקס מק.פ.ר, שני שחקנים פיזיים אבל מוגבלים טכנית ונטולי יכולת של אחד על אחד.

המשחק לא התעלה לרמה גבוהה וזאת בלשון המעטה, הרבה בגלל המתח והחשיבות של המשחק. שני המאמנים וגם השחקנים הרגישו את גודל המעמד והיה נראה שהם יותר מפחדים לטעות מאשר מסוגלים לקחת סיכון ולהצליח. הנבחרת שלנו שלטה בכדור (58%), ניסתה לייצר מהלכי התקפה, אבל סבלה מיום לא טוב של ביברס נאתכו שאמור היה לספק את הכדורים מעבר לקווי ההגנה (הוחלף בצדק ע"י רוטשטיינר) ובעיקר של מואנס דאבור וערן זהבי. להגנתם של החלוצים ייאמר שמשחק שמתבסס על הגבהות מהאגפים פחות מבליט את האיכויות שלהם, בטח מול בלמים גבוהים שמתמחים במשחק ראש. רוטנשטיינר אמנם הגיב עם חילופים טובים (מוחמד אבו פאני נכנס מצוין, כמו גם שון וייסמן ועילאי אלמקייס) שסיפקו לנבחרת אנרגיה וגרמו לה ללחוץ את הסקוטים גם בהארכה, אבל האוסטרי העדיף לא לקחת סיכון ולא לשנות מערך שידחוף את מנור סולומון הנפלא קדימה כדי שיעשה את הדריבלים שלו קרוב לרחבה. מנור היה אחד משני שחקנים ישראלים שבלטו מעל כולם במשחק והראה שיש על מי לסמוך אחרי עידן זהבי את נאתכו.

הנתונים של סולומון אתמול ובכלל בשלושת המשחקים האחרונים בנבחרת היו נהדרים – 17 חילוצי כדור, ארבע מסירות מפתח, 95% הצלחה בדריבל, 92% דיוק במסירות (144\156). הבעיה היא שבגלל התפקיד הנסוג יחסית הוא עושה את רוב הפעולות בשני השלישים הראשונים של המגרש ולכן לא מייצא מספיק איומים על השער (רק שישה בשלושה משחקים) ולא סוחט מספיק עבירות באזורים מסוכנים. השחקן השני שהציג משחק נהדר, בטח אם לוקחים בחשבון שהשחקן שהוא התמודד איתו הוא אחד המגנים הטובים בעולם, הוא אלי דסה, שלא הפסיק לחרוש את האגף, נגע הכי הרבה בכדור (129), הוביל בתיקולים מוצלחים וחילץ 10 כדורים. מבחינה הגנתית, הנבחרת עשתה עבודה נהדרת והסקוטים סיימו את המשחק עם איום אחד למסגרת – וגם הוא היה חלש והתגלגל לידיים של אופיר מרציאנו. אבל האנרגיות שהושקעו בעצירת הסקוטים וברצון להימנע מטעויות גרמו לכך שבצד השני הנבחרת בעצמה יצרה איום אחד בלבד למסגרת, של ערן זהבי, וגם הוא ממרחק גדול. וכשזה המצב, גם אם המשחק היה נמשך עוד שעתיים, שערים לא היו נופלים בו והגורל של הנבחרות הוכרע בקרב בעיטות מהנקודה הלבנה, שלצערנו השחקן היחיד שהחמיץ היה ערן זהבי.

אז ליורו הקרוב לא נגיע (סביר להניח שגם הסקוטים, שקשה לראות אותם מנצחים בבלגרד את סרביה), אבל אפשר לקחת דברים טובים מהמשחק הזה. המשחק הראה שיש לנו על מי לסמוך גם בטורנירים הבאים. שלישיית הקישור שסיימה את המשחק הייתה אבו פאני (שנתון 1998), סולומון (שנתון 1999) ואלמקייס (שנתון 2000), שיחד עם קארצב (2000) שיקבל את ההזדמנות בקרוב ודן גלזר את נטע לביא (רק בני 24), הראו שיש לנו על מי לסמוך. בחלק הקדמי יש עתיד גם אחרי זהבי, כשבטורניר הבא למנור סולומון, מואנס דאבור, שון וייסמן ויונתן כהן אמור להצטרף גם אילון אלמוג, שכבש צמד במדי הנבחרת הצעירה מול מונטנגרו. השפע היחסי הזה צריך לגרום לרוטנשטיינר לחשוב על תרגול של שיטה נוספת שתאפשר שילוב של כמה שיותר מהשחקנים הללו ובעיקר תדחוף את סולומון עוד מדרגה קדימה לאזורים שמהם הוא יוכל לייצר יותר מספרים. הבעיות במרכז ההגנה ידועות וכאן יאלץ המאמן לחשוב איך הוא משחזר משחק הגנה טוב כמו ששיחקנו מול הסקוטים, גם עם שני בלמים או עם בלם שמשקר כמגן.

הילד בן ה-10 שצפה במשחק מול קולומביה והתפלל שהנבחרת תנצח ותגיע לטורניר גדול, לא האמין ש-31 שנה יחלפו והנבחרת שהוא כל כך אוהב עדיין תייחל להגיע לטורניר גדול. השחקנים הצעירים נתנו תקווה שעם בנייה נכונה של הנבחרת ויציאה של צעירים לליגות בכירות באירופה כמה שיותר מוקדם על מנת לעבור תהליך דומה לזה שעברו סולומון, אלמקייס ודסה (אמנם הוא מבוגר יחסית, אבל עדיין יש לו שנים טובות לתת), אז אולי עוד ארבע שנים, כשהבן שלו יהיה בן 10, הנבחרת תגיע ליורו והחלום יתגשם.