12 שנים הוא חיכה לזה. חיכה לחזור לפסגה. הוא כבר היה שם, אבל הזיכרון של כולם קצר. במשך 12 שנים לא הבינו אותו כמו שצריך. אז הוא היה צעיר, רק בן 22, בעונה השנייה שלו ב-NBA, לצד אגדות כמו קווין גארנט, ריי אלן ופול פירס, הוא גנב את ההצגה וכולם נפעמו מהרכז המתנשא לגובה 1.85 עם כפות ידיים לא פרופורציונליות, שגנב לקובי בראיינט את הכדור, שוב ושוב ושוב. במשחק האליפות הוא ניצח את הבלאק ממבה ואפילו פיל ג'קסון הכתיר אותו כגיבור המשחק.
לאחר מכן, הוא המריא. לשלושת המוסקטרים הצטרף כוכב חדש, וקראו לו רג'ון רונדו. חבריו לקבוצה הזדקנו, הסגל התפרק אבל הוא הגיע לשיא. שלוש עונות רצופות עם יותר מ-11 אסיסטים למשחק גרמו לברנדון באס להיראות כמו שחקן של 19 מיליון דולר ולג'ף גרין להיראות כמו אולסטאר, אך בבוסטון רצו משהו אחר, ורונדו החל לנדוד.
אחרי חצי עונה קשה בדאלאס, ובחיפוש אחר חוזה קצר וגדול, הוא עבר לצד העצוב של קליפורניה, לסקרמנטו. לצידו, אפילו עומרי כספי רשם את העונה הטובה בקריירה. הוא קבע את שיא הטריפל דאבלים של הקינגס לעונה והפך את דמארקוס קאזינס לסנטר הטוב בעולם, אבל המתח פשוט הרג את הקבוצה.
"ארגון שלא מתפקד", כך הוא סיפר במבט לאחור. "היו יותר מדי הסחות דעות על המגרש ומחוצה לו. אני חושב שבקבוצה, אתה חייב לרצות את הטוב ביותר עבור החברים שלך, וזה לא המקרה בסקרמנטו". רונדו כמובן סיפר על הדרמה שהתחוללה מחוץ למגרש, ועל מערכת היחסים של 'בוגי' קאזינס עם המאמן הוותיק ג'ורג' קארל."היה יותר מדי מתח", רונדו תיאר לאחר שעזב את הקבוצה. "לעולם לא ראיתי דבר כזה בקרייירה שלי".
בסיום העונה, ולדה דיבאץ' החל את הבנייה מחדש, ג'ורג' קארל פוטר, קאזינס עבר בטרייד לניו אורלינס, ורונדו המשיך לנדוד, אבל את כולם זה לא מעניין. הם קוטלים אותו על הזריקה מחוץ לקשת, קוראים לו סרטן בחדר ההלבשה ומבקרים את האופי שלו כאדם. הם לא מזמינים אותו לנבחרת האולימפית ולא מצביעים לו למשחק האולסטאר.
אז הוא שוב נדד. הפעם לעיר הרוחות שיקגו, וקיבל את העזרה שחיכה לה. ג'ימי באטלר, עדיין רחוק מימי מיאמי, ביסס את מעמדו בליגה ככוכב של הבולס, דווין וייד חזר לעיר שבה גדל, ובמועדון היסטורי שמייחל להצלחה, רונדו קיבל את ההזדמנות לה חיכה כל כך הרבה זמן. אבל בגיל 30, הפציעות החלו להכות בו. המעמסה שלקח על עצמו בשלוש קבוצות חלשות הכתה בו. הוא כבר לא זריז ובריא כמו שהיה בבוסטון, ונאבק בפציעות לאורך כל העונה. כשהוא שיחק, זה נראה טוב. לפרקים, ממש טוב. אבל זה פשוט לא קרה מספיק.
הבולס הצליחו להיגרר לפלייאוף מהמקום השמיני במזרח וכבר בסיבוב הראשון חיכתה לו האקסית מבוסטון, שסיימה את העונה כקבוצה הטובה במזרח עם סגל צעיר וחדש, מאמן שנחשב לעילוי וכוכב מרגש בדמות אייזיאה תומאס. רונדו לא ספר אותם. הוא פתח את שני המשחקים בסערה, העלה את הבולס ל-0:2 עם ממוצעים מדהימים של 11.5 נקודות, 10 אסיסטים, 8.5 ריבאונדים ו-3.5 חטיפות. פלייאוף רונדו חזר – אך שבר את האגדול, נפצע וסיים את הפלייאוף. הסלטיקס חזרו וניצחו 2:4 בסדרה. ורונדו המשיך לנדוד.
הוא ויתר על הרבה כסף, התאחד עם קאזינס והצטרף לקבוצה של אנתוני דייויס בניו אורלינס. הוא התחיל את העונה בהתאוששות מפציעה, ושוב המריא, ולקח את כל הקבוצה איתו. הוא הפך לשחקן השביעי בהיסטוריה שסיים משחק עם 25 אסיסטים. קאזינס שוב נראה כמו הסנטר הטוב בעולם ודייויס פשוט התפוצץ.
אבל ב-26 בינואר (תאריך שמקבל משמעות אחרת כיום), 'בוגי' עבר פציעה טראגית ממנה לא התאושש עד היום. הוא קרע את האכילס וגמר את העונה, רונדו שוב צריך להנהיג תחת קשיים. יחד עם דייויס והולידיי, הפליקנס רכבו לפלייאוף, השפילו את לילארד וחבריו בסיבוב הראשון עם סוויפ מביך, ולראשונה משנת 2008 השיגו לפליקנס ניצחון בסדרה, כשרונדו ניפץ את כל שיאי הפלייאוף של הנמסיס, כריס פול, לעונה בביג איזי, אך בסיבוב השני נכנע לגולדן סטייט הגדולה.
בקיץ הוא ליקק את הפצעים. לברון ג'יימס החליט לעבור ללייקרס, ורצה את רונדו איתו. הוא רצה לשחק עם "מוח כדורסל" (בתרגום חופשי) כמו שלו. בגיל 32, הוא כבר לא הרכז העצבני והחצוף מבוסטון. נמאס לו לקחת הכל על עצמו. בלוס אנג'לס כולם מדברים על לונזו בול, אבל כבר באימון הראשון הוא מבין שזה יישכח מהר מאוד. הם קוראים לו שחקן ספסל. מפקפקים ביכולות שלו כשחקן, וכשהוא נקלע לקרב אגרופים עם כריס פול, הם מפקפקים בו כאדם. הם קוראים לו פרחח.
לברון נפצע בעונה הראשונה, הלייקרס פספסו את הפלייאוף והדברים לא הלכו כמתוכנן בעיר המלאכים. הקבוצה עברה פירוק והרכבה אבל רונדו לא דאג. הוא ידע שהוא יקבל את העזרה הבטוחה ביותר בעולם על מגרש הכדורסל. הוא קיבל את האיש מולו שיחק כל כך הרבה פעמים. המלך מאקרון לצידו. אז הוא נרגע והתכונן לרגע האמת, הוא התכונן לפלייאוף. הוא הגיע לבועה באורלנדו פצוע, והגיע בדיוק ברגע שכולם חיכו לו.
מעבר מהיר למשחק שנערך הלילה. משחק 6 נגד מיאמי, אליפות על הכף, הגביע באולם. הוא פתח את המשחק על הספסל, ונכנס 5:21 דקות לסיום הרבע הראשון ביתרון 11:13. קלע ארבע נקודות מהירות וסימן ללברון על הפרקט: "אני כאן". במשחק הזה הוא ידע שצריך להפוך את כל סימני השאלה לקריאה. זאת ההזדמנות שלו שוב להיות ווינר, שוב לחזור לפסגה. פרנק ווגל הסתכל על ג'ייסון קיד בספסל, שניהם הבינו. הלייקרס צריכים את רונדו במגרש.
את הרבע השני הוא פתח עם חמש נקודות רצופות, הלייקרס עלו ליתרון דו ספרתי לראשונה במשחק ולא הסתכלו לאחור בדרך ל-28 הפרש במחצית. הסיפור סגור. עכשיו זה רק בשביל הכיף. רונדו סיים את המשחק עם 19 נקודות, 4 אס', 4 ריב' ושלוש שלשות (75%). אחרי עשור, הלייקרס שוב אלופים, וזו גם האליפות שלו. הוא לא הכוכב הכי גדול, אבל הוא כוכב, אין ספק שהוא כוכב.
Rajon Rondo's 105 assists in the playoffs are the most by a bench player in one postseason since 1970-71, surpassing Manu Ginobili's 95 in 2014. pic.twitter.com/DJHrkEUnna
— NBA.com/Stats (@nbastats) October 12, 2020
בנאום הניצחון של לברון, בו הוא דרש את הכבוד שלו ושל האנשים בלייקרס, אפשר היה לראות את רונדו בפריים. הוא הנהן בהסכמה. הוא רוצה את הכבוד שלו. הכבוד שמגיע לו, כאחד המוסרים הגדולים בהיסטוריה, אחד משחקני הכדורסל החכמים ביותר ששיחקו את המשחק.
זהו לא טור על ההיסטוריה של רונדו, אלא רק כדי לפשט. הסיפור של רונדו יכול היה להיות הסיפור של סטוקטון, ועוד יכול להיות הסיפור של ווסטברוק וג'ה מורנט. הוא מראה כמה זה קשה להוביל קבוצה במשך 82 משחקים ופלייאוף בדרך לאליפות בליגת הכדורסל הטובה בעולם. כמה זה קשה להיות הכוכב. כמה זה קשה לעמוד בציפיות של כולם. ומי בכלל מעמיד את הקריטריונים? ע"פ מה אנחנו מודדים שחקן אדיר? את מי אנחנו מכתירים לאגדה?
בגיל 34, רונדו עדיין יכול להיות הרכז הפותח ברוב הקבוצות בליגה, אבל הוא לא חייב. הוא יכול להיות הכוכב, אבל הוא לא צריך. הוא אולי לא השחקן המצטיין של סדרת הגמר, או אפילו השחקן השני הכי טוב בקבוצה שלו, אבל במשחק האליפות, כמו לפני 12 שנים, הוא שוב היה גיבור. הוא עשה מספיק. הוא אלוף, שוב.
מה דעתך על הכתבה?