שרן ייני פרש בשבוע שעבר מנבחרת ישראל. הוא אוטוטו 34, יש לו 42 הופעות במדים הלאומיים, 10 בצעירה ו־32 בבוגרת. הוא חנך את הופעותיו בנבחרות ב־2007 במדי הצעירה, לא נספר במשך שש שנים, זומן לבוגרת ב־2013 ושיחק בה בקביעות ובעקביות עד המשחק האחרון מול סקוטלנד. קביעות ועקביות – מונחים שחוזרים על עצמם כשמדובר בו. הוא העריך שבקמפיין הבא הוא יהיה בן 36 ואמר "מספיק", בלי שאף אחד האיץ בו. הוא עשה את הדבר הנכון. הנה עוד משהו שייני לרוב עושה – את הדבר הנכון.
יש לו יותר מ-450 הופעות במדי מכבי תל אביב בכל המסגרות, זה המועדון היחיד בארץ ששיחק בשורותיו מהילדים, להוציא שתי עונות ששיחק בהן בוויטסה ההולנדית. ייני בנאדם של מסגרות קבועות, הקהל של מכבי לא מעלה בדעתו את מכבי בלעדיו, עד כדי כך הוא תקוע להם בתודעה. ייני יסיים את דרכו במועדון כאחד משיאני ההופעות בתולדותיו רק בזכות אישיותו ואופיו.
על פניו מדובר בשחקן סתמי שנמצא על המגרש, עושה את המוטל עליו ולא מצדיק התעמקות או התבוננות נוספת. אין עליו שמץ של כוכבות, הוא לא בולט, לא מעניין, פקיד כדורגל. שנים התנהלו סביבו ויכוחים; לא יכול להיות שה"עגלה" הזאת מקבלת כזאת קביעות אצל כל המאמנים. הרי אין בו כלום, סתם שחקן, לא חזק, לא טכני, לא מהיר, אי אפשר לזכור פעולה אחת שלו, מה התפקיד שלו בכלל, מה המיקום שלו על המגרש, שום פרט מזה לא זכור ממנו, והוא באנקר אצל כל המאמנים וזה מעורר תהיות, מה יש בו? ובצד האחר יש שחושבים שהעלאת התהייה לגביו כשלעצמה גורמת לו עוול ומפחיתה ממנו. זה ויכוח שמלווה אותו מאז שהגיע לקבוצות הילדים של מכבי ת"א. בהשוואה לבני דורו ואלה שהיו לצדו לכל אורך הדרך, אף אחד לא היה יכול לחשוב שדווקא הוא יממש ויגיע לאן שהגיע.
ייני מבשיל לאִטו אבל נשאר לאורך זמן. התקדמותו מיומו הראשון בקבוצות הילדים הוטלה בספק. הוא לא סומן, הוא התקדם משום שהתעקש להוכיח את נחיצותו לאלה שהיו מוכנים לוותר עליו. ייני הגיע רק משום שלא ויתר. הוא לא יועד להיות שחקן כדורגל, שום דבר ברקע שלו לא הכין או דחף אותו לזה. הוא בא מבית של מוזיקה, בגיל 12 הוא בחר בכדורגל על פני קלרינט ומאז נאבק על הבחירה שלו ומפלס את דרכו משנתון לשנתון. אף פעם לא בולט – אבל תמיד נמצא שם. ייני לא זומן מעודו לנבחרות הצעירות, הוא היה שחקן לא מוכר שגיא לוי, המאמן של הצעירה, פתח איתו את הקמפיין לאליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21 והציב אותו במרכז הקישור, בעמדת מפתח. מאז הוא נחשב שחקן של מאמנים. רק הם מכירים בתרומתו. זו אכן עמדה שמאמנים מקפידים למקם בה שחקנים שלהם.
כנראה שמאמנים רואים את המשחק קצת אחרת. הם זקוקים לשקט באזורים מסוימים במגרש, וייני נותן להם שקט בהרבה אזורים. הוא מגוון, בטריטוריה שלו הדברים מתנהלים בהיגיון. אין מאמן שיפספס את זה, זה הדבר הראשון שמאמנים מבחינים בו כשהם מגיעים לקבוצה: על מי אפשר לסמוך. הם לא מוותרים עליו, תמיד הם צריכים אותו ותמיד הם מקבלים ממנו את מה שציפו.
מאמנים יספרו לך איך דברים נראים מנקודת מבטם: למהלכים הגדולים שברקוביץ', בניון וסולומון עושים, קודמים מהלכים שמאפשרים להם לקרות. ייני מבצע את המהלכים המוקדמים, שמאפשרים למהלכים הגדולים לקרות. אלה מהלכים שלא תמיד נראים, לרוב לא, ואני מסיק מזה שעבור מאמנים, ייני הוא מין הנפלד. והוא עושה את זה בכמה עמדות. הם לא יקבלו ממנו דריבל, הוא נמנע מכך, הטכניקה שלו מתבטאת בזה שהוא טוב עם הכדור תחת לחץ ועושה בדיוק את מה שצריך, משחרר ומפשט. מאמנים צריכים על המגרש שחקנים שלא מאבדים, לא טועים, שאפשר לסמוך עליהם. ייני נבנה מכך שאפשר לסמוך עליו. גם בין השחקנים.
הנתונים שלו בסיסיים והמיומנויות סטנדרטיות. זה לא מה שמייחד אותו. הנוכחות שלו מוציאה מסביבתו דברים טובים. יש בקבוצה תופעות כאלה – נמצא מישהו שהנוכחות שלו משביחה אחרים. הכדורגל הבריטי יגדיר שחקן מסוגו כמו מי ששם את ראשו איפה שאחר לא שם את רגלו. הבריטים מכוונים לגישה של מסירות ודבקות. ייני מביא איתו למגרש ניסיון חיים ומזג שלא מגיעים מהכדורגל ולא מושפעים ממנו. במובן הזה הוא אכן שם קודם את ראשו. שחקנים סביבו באים במגע עם אדם אחר שתופס אחרת את המשחק ובעיניהם הוא גם שחקן טוב.
כל שנה מגיע מאמן חדש, בוחן את הסגל, ולגבי ייני אין ספקות; תמיד הוא יהיה על המגרש, בעמדה כלשהי. יש ארבע־חמש עמדות אפשריות, ייני שיחק כבר כמעט בכל התפקידים, הוא סמכות מקצועית בעיני שחקנים, גם כוכבים, הוא עבורם מה שאתלט קרב 10 עבור אתלטים. ייני לא כוכב, אבל שחקן שאין לו תחליף.
הם רואים אותו באימונים שלו, הם סיזיפיים, היה זמן שביקש לחדד את יכולת הריכוז שלו ופיצול תשומת הלב, הוא חשב שאלה יכולות ששחקן מונע צריך לחזק. בחדר ההלבשה ראו אותו עושה ג'אגלינג במשך שעות, עומד מול הקיר, מסמן נקודה, מתרכז בה ומקפיץ כמה כדורי טניס בלי להתיק את מבטו.
ייני הוא סטיית תקן. הוא לא נולד לכדורגל, יועדו לו חיים אחרים. היה פעם בכדורגל שחקן אחד שהזכיר את ייני בהתנהלותו, ושיחק בתפקיד דומה – יוחנן וולך מהפועל חיפה בראשית דרכו, ומכוכבי הנבחרת של מקסיקו 70'. גם אאוטסיידר שהפך למנהיג בדורו רק משום שהיטיב להתמזג ולהביא את יכולותיו המגוונות והשונות לחברה של בני אדם שמוצאת בהם שימוש.
הוא מתנסח ומדבר והוא רגוע, הוא בולט כי הוא אחר, יש לו מעמד, כל אחד בחדר ההלבשה יודע; הוא טיפס למעמד והוא גם בן אדם – הוא מעורב, שואל, מתעניין, אומר את הדבר הנכון, את מה שצריך, מסביב מקשיבים לו, גם מלמעלה מדברים איתו. ייני זה האמצע, מה שכל שחקן רוצה בחדר ההלבשה.
בסיום המשחק נגד סקוטלנד הוא פנה ליציעים הריקים – היו שם כמה בעלי תפקידים, מורשי כניסה עם מסיכה על הפנים – ייני קד להם את הקידה המסורתית, ירד מהמגרש ופנה לחדר ההלבשה. מחוץ לחדר ההלבשה התארגן אירוע פרידה מחבריו לנבחרת שהוא יזם. קרטונים של בצקים ושתייה קלה. "אני איש מערכתי", הוא מגדיר את עצמו. כך נפרד איש מערכתי עם סיום תפקיד – כמה בורקסים, משהו לשתות, נאום פרידה ותודה קצר – הוא לא בא להתבלט, רק להועיל.
מה דעתך על הכתבה?