ביום שלישי השבוע בוטלה הקורונה. לכמה שעות ראינו דבר שלא נחזה במקומותינו כבר כמעט שנה שלמה: כוח של קהל אוהדים, שבא עם דגלים, צעיפים, זמבורות ושאר אביזרים – ועושה שריר. זה קרה מחוץ לבית של ברק אברמוב בצפון תל אביב, עת הגיעו לשם למעלה מ־300 אוהדי בני יהודה כדי למחות על מצבה הקטסטרופלי של הקבוצה. זה לא קרה בהפועל ת"א וגם לא בבית"ר ירושלים, שתי קבוצות שגם אצלן המצב לא להיט.
הקאמבק הזה לעידן של לפני הקורונה לא הגיע סתם. כזכור, רק לפני קצת יותר משלושה חודשים, בעמודים אלה ממש, ניתנה ההתרעה: אברמוב עשה מעשה שלא ייעשה בבני יהודה, כשזרק את אלישע לוי – מאמן נבחרת לשעבר – ומינה תחתיו את ניר ברקוביץ' למאמן. בעצם, אברמוב השתמש בברקוביץ' כבובה, או לכל הפחות ראה בו בובה שבאמצעותה יוכל לנהל בעצמו את המועדון מקצועית (כך לדברי אברמוב עצמו בסופ"ש שעבר).
באופן לא מפתיע, דרכיהם של השניים נפרדו בחלוף ארבעה משחקי ליגה (שמהם ברקוביץ' עוד הצליח לנצח בשניים). ואז אברמוב אמר לעצמו – אם בעניין ברקוביץ' השתנתי מהמקפצה על הקונספט של כדורגל מקצועני – למה שלא אשבור את השיא של עצמי ואעשה את זה עם מגפון ביד. מכאן יצאה בני יהודה לרצף של 11 משחקי ליגה בלי מאמן, וצברה 6 נקודות מ־33 אפשריות, כשהניצחון היחיד שלה היה על הפועל ת"א המסכנה.
ההתנהלות של אברמוב בחודשים האחרונים מלמדת עד כמה נראה שבעלי הבית בכדורגל הישראלי ניצלו את הקורונה כדי לעשות מה שבא להם, ועד כמה הכוח של הקהל כן יכול להזיז אותם. אברמוב עשה כל מה שרצה, עד שהאוהדים קיבלו אישור להפגין מחוץ לבית שלו. מאותו רגע אפשר היה לשמוע את השעון מתקתק, ובאמת, לפי אלונה ברקת, יממה אחרי שהתקבל האישור להפגין, מישהו מבני יהודה כבר הרים לה טלפון והתעניין אם היא רוצה לשחרר אליהם את יוסי אבוקסיס. חלפו עוד כמה ימים, ואחרי שאבוקסיס והפועל ב"ש הפסידו בצורה מביכה לסכנין, וכמה מאוהדי הפועל ב"ש עשו קצת בלגן באימון – אבוקסיס הודיע שהוא עוזב. לאן? בני יהודה, כמובן – בחוזה עתק לארבע וחצי שנים. הנה, מאמן בכיר, אין סיבה להפריע את מנוחת השכנים של מר אברמוב.
אז זהו, שזה לא עובד ככה. הריחוק של השנה האחרונה, הניתוק הבלתי נתפס במונחים של עידן טרום הקורונה בין האוהדים לקבוצות שהם אוהדים – השכיח את העובדה החשובה שבסופו של דבר, ולא משנה כמה ערבויות הם שמים וכמה הם נותנים מזמנם, ממרצם, מכספם וכל הקלישאות האלה שעיתונאי החצר שלהם צורחים ברדיו השכם והערב – בלי אוהדים אין לכדורגל זכות קיום.
אוהדים נוהגים לבוא למגרש, הם נוהגים לצפות במשחקים של הקבוצות שלהם בטלוויזיה, הם קונים מרצ'נדייז והם מגבירים את הטראפיק באתרים. הם הכוח המניע, פשוט לא ייתכן שבעלי הקבוצות ישימו אותם כל כך למטה בסדר העדיפויות – ועוד בחסות נגיף ארור שמרחיק אותנו גם ככה מכל מה שאהבנו והכרנו.
זה הזמן של אוהדי כל הקבוצות שלא מרוצים מהמצב להרים את הראש. אתם עצבניים על בעל הבית שלא סופר אתכם? תארגנו אישור מהמשטרה ולכו להפגין מולו. מגיע לכם, זו זכותכם. אם הפגנות פוליטיות מקבלות אישורים – גם הפגנות של אוהדי כדורגל יקבלו. הנה, אוהדי בני יהודה ניסו והצליחו. תזכרו – בלי האוהדים זה ימשיך להיות ענף של אנשים שמזלזלים בלי בושה בלקוחות שמביאים להם את הכסף – דרך הכרטיסים ודרך הטלוויזיה.
את המהלך המוזר של השבוע עשה יוסי אבוקסיס. בינואר שעבר – כשעוד הסתלבטנו על הקורונה – הוא חתך מבני יהודה להפועל ב"ש. נדמה שאבוקסיס, אלוף העולם בניצול מצבים, עשה טעות במעבר הזה. רבים היו בטוחים שלא – הנה, מגיע לו להשתדרג כלכלית ומקצועית, כל אחד היה הולך וכו' – אבל עובדות החיים הן חדות כמו סכין, והן לימדו אותנו השבוע שבדיוק כמו עם הנגיף המתיש – אבוקסיס סתם בזבז שנה. כי למען השם, מי עוזב מקום עבודה שמובטח לו עד קץ הימים ובו הוא המחליט הבלעדי בפן המקצועי, לטובת מקום עבודה שבו צריך להתמודד עם מנכ"ל כמו אסי רחמים, שהוא שחקן עבר מפואר ועם עוזר מאמן דומיננטי כמו אליניב ברדה, שהוא שחקן עבר מפואר עם מעמד מיתי בזיכרון הקולקטיבי?
החזרה של אבוקסיס לבני יהודה מוכיחה את הטעות שלו. הוא חוזר לכאורה כגיבור שבא להציל את השכונה ולנקות אחרי הנזקים שגרם ברק אברמוב, חברו הטוב, למועדון הוותיק; ככה אפשר לשווק את הקאמבק הזה, אבל לאמת יש מנהג עיקש לגלות את פרצופה הפחות הרואי: בעצם החזרה שלו נראה כאילו אבוקסיס מודה שהוא לא עשוי מהחומר שמסוגל להתמודד עם מערכות גדולות; הוא חוזר לקבוצה שנמצאת במצב מזעזע, לא מסוגלת להבקיע ונראית כמו בדיחה ממרכז הטבלה בליגה א'; נראה כאילו הוא מודה בטעות שעשה כשעזב.
אז כדי להצדיק את העזיבה, אבוקסיס מוסר גרסה מוזרה ולפיה אלונה ברקת לא העריכה אותו. ברקת דווקא טוענת שכן העריכה אותו, אז עולה האפשרות שאולי היה לו קשה להסתדר עם המשקל של ברדה (והדיבור דרומית לצומת פלוגות הוא שגם לברק בכר היה קשה עם העניין הזה). אם זה נכון, למה לא להגיד את זה? עדיף לריב עם אלונה? בכל מקרה, אבוקסיס עוד האשים השבוע את אייל ברקוביץ' בבחישה אצל ברקת על מנת לנקום באבוקסיס, שנוא נפשו לכאורה (או שלא), בגלל הקרב ביניהם על עמדת המאמן בנבחרת ישראל. אם נשארתם עם פרצוף של "מה?" אחרי שקראתם את זה, אתם לא היחידים.
אז הנה טיפ לאבוקסיס: בפעם הבאה שאתה רואה הזדמנות לחתוך למקום שנראה לך טוב יותר – תעצור רגע. יש מצב שלא כל הנוצץ זהב. ויש מצב שכל הנוצץ הוא אכן זהב, אבל אתה אלרגי לזהב. כי עם כל הכבוד לרצון "להתקדם", שכפי שכבר הוכח מאות פעמים בעבר – אין בינו לבין המציאות קשר אמיתי – לפעמים תנאי הפתיחה הבסיסיים הם הטובים ביותר: אתה עובד אצל חבר שלך, מקבל משכורת מדהימה, החוזה שלך מובטח לפחות עד שפסח ייפול על יום כיפור והכימיה הבסיסית בינך לבין מקום העבודה עצמו היא טובה פלוס, לכל הפחות. לך תדע, אולי בפעם הבאה שתעזוב, אברמוב לא יעשה שלל טעויות שיש בהן כדי להרוס לבני יהודה את העונה, ולא ישתלם לו לפתוח בפניך את הדלת שוב.
עכשיו המשימה המשותפת – של אברמוב, של אבוקסיס וגם של הקהל שהפגין כוח מסיבי בצורה מכובדת – היא להשאיר את בני יהודה בליגה. 45 נקודות נשארו בקופה, הסיכויים להישאר נמוכים מאוד – צריך לנצח פעמיים את חדרה ולפחות עוד פעם את הפועל ת"א וסכנין. יהיה מעניין מאוד לראות איך (ואם בכלל) תתבצע המחיקה של שנת 2020 בהיסטוריה של הקבוצה המפוארת הזו.
מה דעתך על הכתבה?