זמנו עבר: על הפיאסקו המהדהד שרשום על שמו של פלורנטינו פרס

פלורנטינו פרס רוצה להיזכר כגדול הנשיאים של ריאל מדריד בהיסטוריה. במשך שנים ארוכות, הוא נחשב לאדם הכל-יכול בספרד. קשריו הפוליטיים ענפים מאוד, כוחו בתקשורת כמעט לא יודע גבול, מבחינה ניהולית הוא זכה לשבחים ונתפס כעילוי. זה לא הספיק לו, ובשבוע שעבר הוא התכוון לקבע את מעמדו כיו"ר הראשון של הסופרליג – התחרות הסגורה שהיתה אמורה לשנות את פני הכדורגל, להפוך את ריאל באופן רשמי למועדון המוביל בעולם, ואת פרס עצמו לדמות החזקה ביותר – הרחק מעל כל היתר.

ובכן, חלומות לחוד ומציאות לחוד. הפרויקט הראוותני קרס תוך פחות מ-48 שעות, והפיאסקו המהדהד רשום בעיקר על שמו של פרס. בימים ספורים, הוא הרס חלק נכבד מהמוניטין, וכעת לא ייאלץ לעסוק במלאכת השיקום, אלא להיאבק על עתידו. הוא אמנם יתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות ללא מתחרים, אך למרות האהדה הרבה כלפיו מכיוונים רבים כלל לא בטוח שזה יספיק לו על מנת להמשיך בתפקידו עוד זמן רב.

ראשית, כישורי הניהול המהוללים שלו מוטלים כעת בספק רב. פרס תיכנן את המהפכה הגדולה במשך שלוש שנים לפחות, והיה לו זמן רב מאוד להתארגנות ולבחירת אסטרטגיה נכונה. בפועל, המהלך יצא לדרך בחפזון רב, באישון לילה, כאשר רק 12 מתוך 15 המשתתפות המיועדות כלל חתמו על הסכם כלשהו, אשר תקפותו אינה ברורה. פרס, עורך דין במקצועו, טען בביטחון עצמי רב כי המועדונים לא יכולים לפרוש – אך רובם המוחלט אכן פרשו באופן כמעט מיידי, ויש יסוד סביר להניח שאין לנשיא ריאל אפשרות אמיתית לתבוע אותם על הפרות כלשהן. הוא רצה לשלוט ביד רמה בכדורגל האירופי, אך נחשף כמי שלא מסוגל לשכנע ביעילות אפילו את שותפיו העסקיים.

שנית, פרס זילזל באופן בוטה ופומבי בתחרויות שהביאו לריאל מדריד תהילה. הוא הגדיר את הליגה הספרדית כלא רלוונטית. הוא התיימר להרוג את ליגת האלופות, אשר – ביחד עם מתכונתה הקודמת כגביע האלופות – היא הסיבה המרכזית לתפיסתה של ריאל כמועדון המפואר בהיסטוריה. היא זכתה בחמש המהדורות הראשונות בשנות ה-50', וחגגה ארבע פעמים בעשור הקודם, כולל הזכיה המיוחלת ב"דסימה" – הגביע העשירי. בסך הכל, יש לריאל 13 תארים במפעל האירופי הבכיר, ופרס התכוון "לקחת" אותם איתו בדרכו לסופרליג. כעת, כאשר הוא נותר – בינתיים, עד שהעונש של אופ"א יגיע – בליגת האלופות, קבוצתו משחקת על מנת לזכות בגביע אשר יוקרתו נרמסה בידי הנשיא השתלטן.

שלישית, פרס חשף את חששו האמיתי מפשיטת רגל. לפתע, ריאל מדריד כבר ממש לא איתנה בעיניו. לא רק מגיפת הקורונה המיטה אסון על המועדון – מתקבל הרושם שמצבו היה חמור ביותר גם בלעדיה. עם חוב שנאמד בכ-900 מיליון יורו, מתוכם כ-200 מיליון יורו של חובות מיידיים, הסביר פרס כי הסופרליג נחוצה על מנת "להציל את הכדורגל", או במילים אחרות להציל את ריאל עצמה ואת עורו. הוא טען בקולו כי הרפורמה שאישרה אופ"א בליגת האלופות החל מ-2024 תגיע מאוחר מדי. "עד 2024 כבר נמות", הוא הצהיר. ואם זו התחזית שלו, בעוד הסופרליג קרסה ונעלמה, איזו הצדקה יש לתת לו להמשיך לנהל את העסק עד מותו? אולי כדאי למנות בוס שמאמין יותר בריאל?

רביעית, פרס נתפס בשקר. הראיונות שלו היו מלאים באמירות לא נכונות בלשון המעטה – ובמיוחד בקביעה כי באיירן מינכן, בורוסיה דורטמונד ופריז סן ז'רמן כלל לא הוזמנו ליטול חלק בסופרליג בשלב זה. מסמכים שדלפו מוכיחים אחרת, ואמינותו של פרס נפגעה מאוד. מפוליטיקאי ועורך דין לא ממש מצפים לומר תמיד את האמת, אבל אינטגריטי בסיסי חייב להיות שם על מנת שאפשר יהיה לנהל איתו עסקים. זה לא המצב כעת, אחרי סדרת ההצהרות השקריות.

חמישית, הוא הטיל ספק בעתידו של המשחק כולו. ביחד עם יו"ר יובנטוס ג'אני אניילי, הוא פיזר לאחרונה נתונים אבסורדיים על כך שהמשחק לא מעניין יותר את הצעירים. לדבריו, נדרשים שינויים מרחיקי לכת על מנת לשמר את רמת העניין בכדורגל, כולל קיצור זמן המשחק מ-90 דקות. זו לא ממש עמדה לה מצפים מהאיש שמתיימר להיות עמוד התווך של הכדורגל העולמי. יותר מכל, פרס שידר פאניקה ולחץ. אלה היו הטיעונים המרכזיים שלו בעד הקמת הסופרליג, וכעת – כאשר הפרויקט נקבר – נותרו רק הפאניקה והלחץ.

ואולי, כאשר הביע זעם על השותפים שברחו, הוא כינה אותם "זקנים מדי", אבל דווקא פרס עצמו הוא המבוגר ביותר בחבורה. הוא כבר בן 74, ועם כל הכבוד להישגיו בעבר ולכוחו העצום, ייתכן שזמנו עבר. אחרי התרסקות כה מפוארת עם שורת מחדלים כה ארוכה, הוא יצטרך להפעיל את כל בעלי בריתו בבירת ספרד על מנת לשמור את אחיזתו במועדון. ובינתיים, בשאר אירופה אפשר לחוש בוז כלפיו. הוא האדם המזוהה ביותר עם התוכנית הזדונית שהיתה אמורה להרוס את המשחק לטובת בצע כסף. הוא רצה להיות האדם המזוהה ביותר עם התוכנית, אולם עכשיו זה בהחלט בעורכיו.

את חצי גמר ליגת האלופות מול צ'לסי תכנן פרס פשוט לבטל – הוא ידע כי אופ"א תעיף את כל המועדונים הסוררים ממסגרותיה, והתכונן להילחם בה משפטית. עכשיו הוא יוצא לפועל, וצ'לסי הפכה לאויב, בין היתר כי היא החבורה של רומן אברמוביץ' היתה הראשונה מבין 12 "המועדונים המייסדים" שהודיעה רשמית על פרישה. ואם זה לא מספיק, זו גם הקבוצה שמזכירה לכולם יותר מכל את הכשלים הניהוליים של פרס בבניית הסגל – צ'לסי היא זו שנהנתה מכל השנים הטובות של אדן הזאר, ושלחה את הכוכב הבלגי לזרועותיו של פלורנטינו תמורת 100 מיליון יורו כשהוא בשלהי הקריירה. אם אתה בדרך לפשיטת רגל, כיצד אפשר להצדיק רכישות מסוג זה?

פרס, שחש כבר מזמן סלידה ממיליארדרים שמזרימים את הונם למועדונים בשליטתם, מתעב כעת את הכחולים עוד יותר – וריאל תשמח מאוד לנקום בלונדונים בדרך לגמר נוסף. אלא שגם אם תצליח בכך, תישאר השאלה הטהורה והחדה – מה כל המפעל הזה שווה, אם הנשיא עצמו לא מעריך אותו? האם המאמץ כלל מוצדק? אם הגישה הזו תחלחל לשחקנים, תהיה צ'לסי פייבוריטית ברורה להתמודדות.