"באיירן מינכן היא חלק גדול מהחלומות שלי. גרתי בעיר שנים ואני מגיע ממקום לא רחוק ממינכן. אשתי והילד שלי יעברו למינכן בקרוב ואנחנו בונים שם בית. מינכן היא הבית שלנו. אבל גם אם לא אקבל הזדמנות לאמן את באיירן, אמות אדם מאושר. אני מאוד שמח בחיי, אבל באיירן תהפוך אותי לשמח יותר". את הדברים הללו אמר יוליאן נגלסמן בספטמבר 2017. קצת פחות מארבע שנים מאוחר יותר, החלום התגשם. אולי בעצם אפשר לקרוא לזה גורל. נגלסמן כיוון לבאיירן ובאיירן סימנה אותו. כבר ב-2015, אולי הנס הציע לו לאמן את קבוצת הנוער, אבל הסיטואציה החוזית בהופנהיים לא אפשרה את המעבר. הפעם, שום חוזה לא עצר את החיבור.
כולם ידעו שזה יקרה בשלב כזה או אחר. עבור כל איש כדורגל ובמיוחד עבור בחור בווארי כמו נגלסמן, באיירן היא הטופ. כשבאיירן קוראת לך, אתה קודם מתייצב ואחר כך שואל שאלות. כשבאיירן רוצה אותך, היא משלמת. 10 שנים אחרי שרומן אברמוביץ' שלף את אנדרה וילאש בואש מפורטו תמורת 15 מיליון יורו, אלופת גרמניה העמידה רף חדש. לייפציג קיבלה על פי הפרסומים 25 מיליון יורו במהלך שזכה ללא מעט הרמות גבה בין היתר כי הכדורגל המודרני לא באמת התרגל לסיטואציה שבה קונים מאמן כמו שקונים שחקן בכיר. מאמן ושחקן לא היו שווים בהיררכיה. האם המצב הולך להשתנות?
זו לא השאלה היחידה שעולה מהמינוי. עסקת נגלסמן מביאה איתה דיון שלם על מעמד המאמן ועל ההתנהלות של באיירן כמועדון. האם מועדון שקנה מאמן יתנהג אליו בסבלנות יתר כמו שמתייחסים למשל לשחקן רכש שעלה הרבה מאוד כסף? איך זה ישפיע על המערכת היחסים מול שאר בעלי התפקידים במועדון ובראשם המנהל הספורטיבי חסן סליהמידז'יץ'? האם באיירן חוזרת לימי הדורסנות שבה חיסלה בשיטתיות את היריבות? כל השאלות הללו עומדות בצל של שאלה קצת יותר גדולה. שאלה ששום הסבר לא מספיק בפני עצמו כדי להוות תשובה: מדוע בכלל באיירן החליפה מאמן?
נחזור קצת אחורה. מאי 2012. ברלין. דורטמונד של יורגן קלופ פירקה את באיירן 2:5 בגמר הגביע והשלימה זכייה בדאבל. ביציע הכבוד, פניו של אולי הנס האדימו. זו הייתה השפלה שאחד כמוהו לא יכול היה לשתוק עליה. מספרים שבאותו ערב, בישיבת חירום שניהל עם המנהלים הבכירים, הודיע ש"יהרוס את דורטמונד". לא רחוק ממנו ביציע ישיב האנס יואכים ואצקה, יו"ר דורטמונד, וראה את הנולד. "יכולת לראות שלניצחון הזה יהיו השלכות. שהם יגיבו. אמרתי את זה לאנשים שלי באותו לילה, אבל לא חשדתי כמה חזקה תהיה התגובה".
בפרק זמן של ארבע שנים מאותו גמר, באיירן לקחה לדורטמונד את מריו גצה, רוברט לבנדובסקי ומאטס הומלס. אחרי חמש שנים שקטות, באיירן חזרה לחפש אוצרות אצל יריבה ישירה. ב-2021, דורטמונד אאוט, לייפציג אין. אחרי החתמת דאיו אופמקנו, באיירן קנתה מסגנית המוליכה גם את המאמן. אם תרצו, באיירן חזרה להיות באיירן. המועדון הכוחני שנטען כלפיו שמשתמש בכדורגל הגרמני כדי לבנות לעצמו אקדמיה. כזה שלא בוחל באמצעים כדי להשיג יתרון ספורטיבי. האמנם?
ראשי באיירן מתגאים באסטרטגיה שונה. באיירן לא נגררה ל"מועדון ה-100 מיליון ומעלה". היא לא משלמת דמי העברה גבוהים כמו קבוצות השייחים או חלק מעשירות הפרמיירליג ומעדיפה לפתות שחקנים באמצעות משכורות עתק ומענקי חתימה עוד יותר גבוהים. למעשה, היא בונה על המותג ומשתמשת בחוזק שלו כדי להשיג כמעט כל מה ומי שהיא רוצה. קפיטליזם בגרסה מעודנת יותר. בגרמניה, באיירן זה הטופ עבור כל שחקן ומאמן. קצת כמו שהייתה פעם מכבי תל אביב בכדורסל. עבור אחד כמו נגלסמן, השאלה: באיירן או טוטנהאם מיותרת. הוא לא יכול לסרב לבאיירן.
הבעיה היחסית מבחינת באיירן, שאולי יכולה להסביר כמה שנים שקטות, היא תהליך הגלובליזציה המואץ שעובר הכדורגל העולמי. באיירן לא יכולה להתחרות על שחקן כמו ניימאר לצורך הדוגמה ומצד שני, יריבותיה למדו לטפח כישרונות ולעשות עליהם קופה דרך המועדונים העשירים יותר מחוץ לגרמניה. דורטמונד לא צריכה את באיירן בשביל למכור את סאנצ'ו או הולאנד. לייפציג כרגע כן. ולא רק שהיא לא סירבה, אלא שברה את תקרת הזכוכית בכל הקשור לתג מחיר שמודבק למאמן ואולי הציתה מחדש טרנד. בקרוב בליגה הקרובה לביתכם.
כבר ב-2011, כתב העיתונאי שרון בורנשטיין ב"גלובס" על תופעת "התרחבות שוק ההעברות" גם לגזרת המאמנים "שיכולים להירכש או להימכר על ידי המועדונים". ההבנה שמאמן צעיר עם פוטנציאל הוא נכס עבור המועדון כמעט כמו שחקן אינה חדשה, אבל מבט לאחור מראה שהשוק הזה נשאר על סכומים נמוכים. מה הסיבה לכך? אם לומר את האמת, בין אם מדובר בברצלונה, באיירן, טוטנהאם או בני סכנין, מאמן כדורגל נתפס כדמות ברת החלפה בכל רגע נתון. מאמן כדורגל הוא לא השקעה. הוא איש שאמור לספק תוצאות באופן מיידי וחיי המדף שלו קצרים. הוא לא קיבל וכנראה לעולם לא יקבל את הסבלנות שמופגנת כלפי שחקן עם תג מחיר גבוה.
מכאן שקבוצות לא ממהרות לקנות מאמנים, בטח לא בסכומים שהם קונות שחקנים. עד שבא נגלסמן. זו אולי הסיבה שהעסקה יכולה להיראות קצת מוזרה. אף אחד לא שואל שאלות כששחקן עובר לפני תום החוזה שלו תמורת סכום העברה. אבל לקנות מאמן ב-25 מיליון יורו? יש הבדל? לא ממש, אבל זה עדיין מוזר. יותר נכון מוזר עם אמירה. מכירים את קלישאות תג המחיר שמרחף? נגלסמן בא לבאיירן עם תג מחיר. מאמן עם מעמד של סופרסטאר בחוזה שאפילו פפ גווארדיולה הגדול לא קיבל מהבווארים. זה אומר שלפחות על הנייר, באיירן מקרבת את מעמד המאמן החדש שלה למעמד של כוכבי הקבוצה.
הציטוטים בהודעה הרשמית שיצאה ביום שלישי הזכירו החתמת שחקן ולא מינוי מאמן. "נגלסמן מייצג את הדור החדש של המאמנים. למרות גילו הצעיר, כבר יש לו רזומה מרשים. אנחנו משוכנעים שאיתו נוכל להמשיך בהצלחה המסחררת של השנים האחרונות", אמר הנשיא הרברט היינר. "החוזה לחמש שנים מראה כמה הוא מחויב לבאיירן. אני משוכנע שהעתיד הספורטיבי שלנו יהיה מאוד מוצלח איתו", הוסיף אוליבר קאן. רגע, הוא אולי מחויב. אבל מה אתכם?
ישאל השואל שאלה פשוטה: למה? האנזי פליק על סף זכייה בתואר שביעי בתוך שנה וחצי. מה יכול לגרום למאמן כל כך מצליח ואהוב על השחקנים לבוא מיוזמתו ולבקש לעזוב שנתיים לפני תום חוזהו? התשובה היא מערכת היחסים עם המנהל הספורטיבי חסן סליהמידז'יץ'. חילוקי דעות ברורים בנוגע למדיניות הרכש ותחושה שקולו לא נספר. בעצם, למה תחושה. הנהלת באיירן תפסה צד ברור בסכסוך למורת רוחם של השחקנים. היא העניקה גיבוי מלא לסלהימידז'יץ', כיבדה את רצונו של פליק לעזוב ועכשיו חוגגת את מינוי היורש.
יש פה בעיה. פליק הוא סיפור הצלחה בלתי צפוי. אין אדם שפוי שחושב שבאיירן זקוקה לשינוי בעמדת המאמן, אבל מסתבר שההנהלה לא רואה בו פיגורה ששווה לקחת את הצד שלה או לכל הפחות לעשות משהו כדי לפתור את המחלוקות הפנימיות. בגרמניה דיווחו השבוע שפליק בכלל לא רצה לעזוב, אבל ראה שאין לו תמיכה, הבין שיש לו אלטרנטיבה ביד וקיבל את ההחלטה. אם כך, העובדה שנגלסמן בא על תקן כוכב, הדור הבא, העתיד של באיירן, תיתן לו נקודות זכות שלא היו לפליק בכל הקשור במדיניות רכש למשל? האם סליהמידז'יץ' יאבד מכוחו? האם במלחמה הפנימית הבאה שוב תיקח ההנהלה את הצד שלו או שהפעם תג המחיר יטה את הכף כלפי נער הזהב?
המאמן האחרון בבאיירן מינכן ששרד חמש שנים רצופות בתפקיד היה אוטמר היצפלד (1998-2004). הוא גם האחרון שקיבל מבאיירן חוזה לתקופה כל כך ארוכה. כלומר, עסקת נגלסמן הלא שגרתית אומרת שהמאמן יצטרך להתמודד עם לא מעט אתגרים שבדרך כלל שמורים לשחקנים כוכבים. בראש ובראשונה, אפילו לפני תג המחיר, הטייטל "מאמן העתיד". בפרק זמן של חמש שנים, יצטרכו להיות חילופי דורות, כוכבים יסיימו את דרכם וחוץ מזה, בבאיירן יש כל הזמן מה להפסיד. רצף של תשע אליפויות למשל. ובל נשכח את הכניסה לנעליים גדולות של מאמן מצליח ואהוב.
בבאיירן אין באמת סבלנות. צריך לנצח כל הזמן וגם להיראות טוב. צריך לחשבן לכוכבים, לשמור על הדרך, על ערכי המועדון וגם לעמוד תחת העין הבוחנת של כוכבי העבר שמנהלים את הקבוצה וכמובן האוהדים. לא כל אחד יכול לשרוד את סיר הלחץ הזה. כך שמצד אחד, ברור שאם כבר הלכתם למהלך של החלפת מאמן, נגלסמן הוא הבחירה הטבעית. שניים שהיו מוצאים אחד את השנייה בסופו של דבר. מצד שני, מהלך כזה מצריך שינוי מחשבתי גם ברמה הניהולית. לצאת מהמחשבה המקובעת ששולטת בכדורגל ששחקן שווה למועדון יותר מאמן.
בשלהי 2017, באיירן ודורטמונד אומנו על ידי מאמנים זמניים אחרי הפיטורים של קרלו אנצ'לוטי ופיטר בוס, בהתאמה. כבר אז, שמו של נגלסמן הוזכר בהקשר של שתיהן. "אם נגלסמן לוקח משרה כזאת בגיל 31 אני שואל את עצמי מה הוא יעשה אחר כך?", אמר אז היצפלד. "אילו מטרות יהיו לו בגיל 40?". הנסיבות שהקדימו כנראה בכמה שנים את המינוי של נגלסמן בבאיירן, רק הופכות את התהייה הזאת ליותר רלוונטית.
סייע בהכנת הכתבה: אדם להב, פוסבאל
מה דעתך על הכתבה?