"אני מחויב אישית לבנות מחדש את האמון עם האוהדים שלנו", כתב ג'ואל גלייזר במסגרת מסר מיוחד שפרסם אחרי כישלון מיזם הסופרליג בו נטלה מנצ'סטר יונייטד חלק. המכתב כולו נוסח בקפידה יתרה, והבעלים ניסה לשדר על הגל הנכון כדי לפייס את הקהל הזועם, אבל דווקא המשפט הזה העמיק את הקרע וגרם למחאה להתעצם. לבנות את האמון "מחדש"? כיצד זה אפשרי אם אמון לא היה שם מלכתחילה? מאז רכשה המשפחה האמריקאית את המועדון האנגלי האותנטי, הדבר האחרון שמגדיר את מערכת היחסים בינה לבין האוהדים הוא "אמון".
כי הרי מה עשתה משפחת גלייזר? היא לקחה מועדון נטול חובות ומישכנה אותו כנגד ההלוואות שנטלה על מנת לרכוש אותו. זו לא היתה משימה טריוויאלית, אבל אד וודוורד, בתפקידו כמנהל השקעות בחברת ההשקעות ג'יי.פי מורגן, הצליח להנדס את המספרים כמו שצריך. תשלומי הריבית על החוב המפלצתי האמירו ל-63 מיליון ליש"ט כבר בשנה הראשונה אחרי הרכישה, בעוד וודוורד עשה את דרכו הישר לתפקיד בכיר בהנהלת המועדון. איך אפשר ליצור אמון אחרי התרגילים האלה?
משפחת גלייזר הבטיחה שקיפות. בפועל, היא עשתה בדיוק את ההיפך. במשך השנים, שילם המועדון יותר מ-1.5 מיליארד ליש"ט על הוצאות ריבית. במקביל, מנצ'סטר יונייטד היא המועדון היחיד באנגליה שמשלם דיבידנדים לבעלים – כ-20 מיליון ליש"ט לשנה. האמריקאים מנהלים את המועדון כעסק לכל דבר, והם מרוחקים ומנוכרים. הם טענו כי ישתמשו בערוץ הטלוויזיה הייחודי של יונייטד על מנת ליצור קשר ישיר עם הקהל, ולא עשו זאת מעולם. איש לא קיבל הסברים על תוכניותיהם, והתחושה הכללית היא שהם שואבים לא רק מזומנים לחשבון הבנק שלהם. הם מרוקנים את מנצ'סטר יונייטד המסורתית והשורשית מהנשמה שלה.
התחושה הזו היתה חזקה מאוד כבר לפני 16 שנה. לא לחינם כבר אז, אחרי שהניסיון למנוע השתלטות באמצעות מחאה ציבורית לא צלח, הוקמה קבוצה חדשה על ידי אוהדים שלא הרגישו שייכים עוד למותג הישן. קוראים לה יונייטד אוף מנצ'סטר, והיא מתקדמת לא רע בליגות החובבים בתקופה זו. הפרויקט הזה יצר קרע בין האוהדים, ושני המחנות ראו בצד השני סוג של בוגדים – אלה ש"בגדו במועדון" ואלה ש"בגדו במורשת ובעקרונות". באופן טבעי, הפורשים היוו אחוז קטן מאוד. הבעלים החדשים הניחו, במידה לא מבוטלת של צדק, שהרוב פשוט יישאר נאמן למועדון האהוב ללא קשר לזהות השולטים בו.
ההפגנות הקודמות היו ב-2010, כאשר אוהדים רבים הגיעו לאולד טראפורד בצבעי צהוב-ירוק שאיפיינו את מנצ'סטר יונייטד בתחילת דרכה. היא היתה מתונה יחסית, והסתיימה ללא כל תוצאה. היתה אז תקווה כלשהי כי אלכס פרגוסון עשוי להשמיע את קולו, אך זה לא קרה. מאז, התסכול מתחת לפני השטח מבעבע על אש קטנה. האוהדים מתעבים את הבעלים שרואים במנצ'סטר יונייטד מותג מסחרי נטו, אולם לא רואים כל דרך להיפטר מהם. הם לא סובלים את הגישה של וודוורד, לפיה "אפשר להרוויח גם בלי לזכות בתארים", אך אין להם כל השפעה על הנעשה.
ואז באה פרשת הסופגליג, במסגרתה התקבלה החלטה מכוננת להצטרף למיזם שמנוגד לרוח הכודרגל. משפחת גלייזר עשתה זאת מאחורי הגב של כולם – לא רק האוהדים, אלא גם השחקנים, המאמנים וחלק ניכר מהמנהלים. כך היה גם במועדונים האחרים שהצטרפו למזימה, והמחאה הציבורית העצומה שברה את הכל. כאשר כולם פעלו באותו כיוון, התברר שללחץ של אנשים פשוטים יש כוח אמיתי. את המומנטום הפנטסטי הזה מנסים כעת האוהדים השרופים של מנצ'סטר יונייטד לנצל על מנת להפגין נגד הבעלים שהורגים לתחושתם את מועדונם. הכעס העצום שהיה מתחת לפני השטח פרץ בבת אחת החוצה.
מנצ'סטר יונייטד חריגה בהיבט זה, כי הקרע בין האוהדים להנהלה במקרה שלה הוא הגדול מכולם. גם אוהדי ליברפול כועסים מאוד את הבעלים האמריקאי, אך הם לא ראו בו עד עכשיו גידול סרטני, אלא להיפך – ג'ון הנרי נחשב לאיש שהצליח לרפא את המועדון אחרי בעלי השליטה הקודמים שהיו גרועים הרבה יותר. בקרב אוהדי יונייטד, יהיה קשה מאוד למצוא מישהו עם דעה חיובית כלשהי על משפחת גלייזר. טבעי, אם כך, כי באווירה החדשה הם מנסים להתניע מהפכה שתגרש את הרוע מביתם.
הפריצה לאולד טראפורד שהביאה לדחיית המשחק מול ליברפול ביום ראשון עשתה כותרות רבות, אך לצערם של המוחים סיכויי ההצלחה שלהם אפסיים. בכל הקשור לסופרליג, יכלו השחקנים והמאמנים להצטרף ולהשמיע את קולם נגד החלטות ההנהלה. לעומת זאת, הם לא יכולים לדרוש את עזיבת ההנהלה עצמה. זה לחלוטין לא בא בחשבון, ובקרב הזה נשארים האוהדים לבדם. כל עוד אין למשפחת גלייזר נכונות למכור את הנכס המשתלם, הם לא יעזבו – והדרישה לעבור למודל הגרמני המהולל 50+1 פשוט אינה מתאימה מבחינה חוקית למצב הקיים באנגליה.
אז נשאר להם רק לשחרר קיטור ולקוות לטוב. אולי, אם יהיה איכפת לג'ואל גלייזר קצת יותר מהיחסים עם הציבור, בו הוא רואה רק לקוחות, הוא יפנים לעומק שלא צריך לבנות את האמון מחדש. יש צורך לבנות אותו מאפס. אחרי 16 שנות עוינות, ייתכן שאפשר לראות במנצ'סטר יונייטד לא רק עוד עסק. יש להתנצל לא רק על ההצטרפות לסופרליג, אלא על הניצול הציני של המועדון לטובת בצע כסף מאז ומתמיד. האם דחיית המשחק קירבה את חשבון הנפש הזה? גם האוהדים האופטימיים ביותר יתנו כאן, קרוב לוודאי, תשובה שלילית.
מה דעתך על הכתבה?