לפני 17 שנה (ועוד שלושה ימים) כבש כריסטיאנו רונאלדו את שער הבכורה במדי נבחרת פורטוגל. זה קרה במשחק היורו הראשון שלו, בטורניר הביתי ב-2004, כאשר נגח בתוספת הזמן את השער המצמק בהפסד 2:1 ליוון. אותה יריבה ניצחה את פורטוגל גם בגמר 23 ימים לאחר מכן, וגרמה לכישרון בן ה-19 להתייפח על כר הדשא באצטדיון האור בליסבון, כשאיש לא מצליח לנחם אותו אחרי שתי החמצות גדולות.
כוכבים צעירים אחרים מאותו טורניר, דוגמת פרננדו טורס, פיליפ לאהם או וויין רוני כבר פרשו ממשחק פעיל. זלאטן איברהימוביץ' הוכיח שגם בגיל 39 הוא עדיין שייך לרמות הגבוהות ועוד היווה את האיום היחיד, אבל הפציעה מנעה ממנו להיכלל בסגל של שבדיה וכך רונאלדו נותר השורד האחרון. היחיד מסגלי יורו 2004 שממשיך לבעוט גם ביורו 2020 הדחוי.
אותו גמר שהסתיים בדמעות מול יוון היה המנוע להמשך הקריירה הבינלאומית שלו. משם נבע הדחף העז של רונאלדו להשיג תיקון ולא לרדת מהבמה לפני שהוא מוביל את פורטוגל לתואר היסטורי. זה מקור "האובססיה לשלמות", כשם הספר שכתב עליו לוקה קאיולי. הוא עשה את זה בגדול ביורו הקודם, למרות הפציעה בגמר ובניגוד לנמסיס ליאו מסי שעדיין מחפש תואר ראשון עם ארגנטינה, ואפשר להוסיף לו גם את הזכייה בליגת האומות.
לטורניר ב-2016 הגיע CR7 בכושר שיא, אחרי זכייה עם ריאל מדריד בליגת האלופות ועונה בה היו לו יותר שערים ממשחקים. הפעם הוא מבוגר בחמש שנים, מגיע אחרי עונה קשה, נטולת תארים ופחות מרשימה (במונחים שלו כמובן; עדיין כבש 36 שערים ב-44 משחקים במדי יובנטוס), אבל נהנה מצוות מסייע טוב הרבה יותר בנבחרת וגם מדרייב חדש: לא רק שיאים אותם יוכל לשבור, אלא גם רצון להראות שהוא עדיין רעב וחיוני וכך להמשיך לתחנה הבאה בקריירה כגדול שחקני היורו בכל הזמנים.
בספטמבר האחרון סימן לעצמו רונאלדו יעד אישי: להפוך לגדול הכובשים בזירה הבינלאומית. קפטן נבחרת פורטוגל הבקיע צמד לרשת שבדיה, הגיע אז ל-101 שערים והצהיר: "רשמתי ציון דרך של 100 שערים, ועכשיו אני הולך בכל הכוח על השיא. אני לא אובססיבי כי אני מאמין שזה יבוא לי באופן טבעי. צעד אחר צעד, זו המטרה".
מאז הוסיף רונאלדו עוד צמד וסך הכול במאזנו 103 שערים ב-174 הופעות ב-18 שנותיו בנבחרת, כאשר 78 מתוכם היו ב-94 המשחקים האחרונים. הוא רחוק שישה שערים בלבד מ-109 הכיבושים של השיאן העולמי עלי דאי במדי נבחרת איראן, והערב (רביעי, 21:45, כאן11) יוכל להתקרב עוד קצת אם ימצא לראשונה את הרשת של נבחרת ישראל בחזרה הגנרלית לקראת היורו.
אלופת אירופה תיפתח את הטורניר בעוד שישה ימים מול הונגריה ולאחר מכן תשחק בבית ו' הקשוח גם נגד גרמניה וצרפת. בצמד המפגשים עם ישראל במוקדמות מונדיאל 2014, רונאלדו הסתפק בבישול ולא כבש, אז במובן הזה מדובר בהכנה הולמת לקראת הגרמנים (לא מצא את הרשת בארבעה עימותים) והצרפתים (לא כבש בשישה עימותים) שגם הם לא נמנו עד היום על רשימת הקורבנות הארוכה שלו.
החודשים האחרונים ביובנטוס לא עשו טוב לרונאלדו. מאז ההדחה בידי פורטו בשמינית גמר ליגת האלופות, הוא נראה זעוף וקצר רוח. זה לא מנע ממנו להוסיף למאזנו עוד תשעה שערי ליגה, אבל יובנטוס כשלה בכל המפעלים, גירדה את הכרטיס לליגת האלופות רק במחזור האחרון והדיווחים באשר לעזיבת טורינו רק התחזקו עם חזרתו של מסימיליאנו אלגרי.
רונאלדו אמור למצוא לעצמו אכסניה חדשה אחרי היורו. ובין אם תהיה זו חזרה למנצ'סטר יונייטד (או אולי סגירת מעגל מרגשת אף יותר בספורטינג ליסבון) או מעבר לקבוצת הכוכבים של פריז סן ז'רמן, אחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה רוצה להגיע כמניה חמה ונסחרת ולא כסופרסטאר מזדקן.
בשלבים הסופיים של ליגת האלופות רונאלדו לא ביקר כבר שלוש שנים (יובנטוס הודחה ברבע הגמר ופעמיים בשמינית), והפעם אפילו לא היה חלק ממאבק האליפות באיטליה. במאני טיים של העונה, הוא נדחק לשוליים. מלך שערי הסרייה A אמנם, אבל בעל השפעה מינורית. דווקא הנבחרת מאפשרת לו לחזור להיות תחרותי.
כאמור, רונאלדו הוא השריד היחיד מיורו 2004 ויהפוך במשחק מול הונגריה לראשון שמופיע חמש פעמים באליפויות אירופה. הוא גם היחיד שכבש בארבעה טורנירי יורו, שיאן הדקות במפעל, שיאן השערים בטורניר הגמר (יחד עם מישל פלאטיני שאת כל התשעה שלו כבש ב-1984) וגם במוקדמות, וחולם להיות הקפטן השני אחרי איקר קסיאס שמניף פעמיים את התואר האירופי. בקיצור, מר יורו.
יש לרונאלדו כבר יותר מ-100 משחקים כקפטן הנבחרת, והמסעיר שבהם היה גמר היורו הקודם. "בתחילת המשחק הרגשתי טוב, אחר כך הייתי עצוב כי נפצעתי, ובסוף הגמר בכיתי מרוב אושר!", אמר בריאיון בשבוע שעבר. "חוויתי מנעד רגשות במשחק הזה, אבל בסופו של דבר זה היה בלתי ייאמן. זה היה התואר הכי חשוב בקריירה שלי, בגלל החשיבות שלו למדינה כולה. היינו כל כך גאים שהבאנו את הגביע הביתה. לזכות בו שוב יהיה בכלל דבר מדהים".
אבל גם הזכייה ההיסטורית, למרות ההתרגשות אותה היטיב לתאר והסופרלטיבים המובנים, לא הייתה שלמה מבחינת האיש האובססיבי לשלמות. הרי דווקא הוא, אתלט העל הבלתי שביר וכוכב הנבחרת הבלתי מעורער, נפצע במאני טיים של המאני טיים והיה שם על תקן צופה בלבד. זה היה רגע אדיר, אבל לא מושלם. ואם יש לו הזדמנות נוספת, אז למה לא לשאוף לשלמות?
מה דעתך על הכתבה?