ההפסד הכל כך מאכזב לגיאורגיה אמש הוא מעין תקציר מרוכז של כל הכשלים המאפיינים את הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות. קבוצה שקולעת 89 נקודות במועד החוקי, מפגינה משחק קבוצתי (24 אסיסטים) ונהנית מלמעלה מ-60 אחוזי קליעה לשתי נקודות אמורה לנצח במשחק, בוודאי כשהוא נערך במגרשה הביתי.
אז איך בכל זאת נגמרה לנו אליפות אירופה מוקדם כל כך? לא בשל עוצמתה של היריבה, שאומנם נהנתה מערב קליעות מוצלח אך רחוקה מלהימנות על אריות היבשת, ובטח שלא בגלל שאננות או זלזול מצדם של שחקני ישראל, שבאמת רצו ונתנו הכל. ההדחה המוקדמת היא כאמור תוצאה של אותן בעיות המאפיינות את הכדורסל שלנו כבר תקופה ארוכה. בעיית המחסור בקלעים למשל. איך אפשר לנצח משחקים עם 19 אחוזי קליעה מעבר לקשת, האלמנט שהפך לדומיננטי ביותר בהתקפה המודרנית?
ואיך אפשר לתפקד לאורך טורניר בלי אף שחקן גבוה אמיתי, כאשר עד שסוף סוף צומח לנו אחד כזה, לפחות בכל הקשור לפן ההגנתי, הוא נותר מחוץ לסגל בשל בעיות ביטוח ואגו? ומה לגבי הרכזים? גל מקל למשל, שלכאורה נתן הצגה אמש עם 23 נקודות, אך הכדררת הבלתי נגמרת האופיינית שלו גרמה לכמה מחבריו לאבד קשר עם המשחק? ונעבור לבעיית הבעיות, הרכות הבלתי נסבלת בהגנה. משחק של "לחיים או למוות" מתאפיין בדרך כלל בתוצאה נמוכה ובהגנות רצחניות. אז איך אפשר לשרוד במשחק שכזה כשאתה סופג 47 נקודות במחצית הראשונה, 104 במשחק כולו ומפגר 22:50 במאזן הריבאונדים?
גל מקל. כדררת בלתי נגמרת (עדי אבישי)
בלתי נתפס, או בעצם מובן לחלוטין כאשר אנו נזכרים מהיכן הגיעו השחקנים שייצרו את אותה הגנה, מליגת הטריקים והשטיקים בה הגנה אישית קשוחה היא בבחינת מילה גסה, לאחר שצמחו במחלקות נוער המקדשות ברובן הישגים במקום להתמקד בלימוד יסודות, בוודאי שלא יסודות הגנתיים. ולקינוח, בעיית השמרנות של מאמנינו. בתחילת הרבע השני אמש חזינו בנבחרת לה ציפינו – נבחרת שלוחצת על כל המגרש, מחפה על חולשת שחקני הפנים שלה בעזרת שמירות כפולות, רצה בכל הזדמנות ומשתמשת גם בשחקנים הצעירים שנדחקו לאורך רוב הטורניר לקצה הספסל. ואיפה היו כל אלה בהמשך המשחק? ברובם נעלמו כלא היו.
לא קל לצאת מהקופסה כשהחרב על הצוואר, אבל לפעמים, כמו במקרה של המשחק אתמול ולמעשה לאורך האליפות כולה, זה היה פשוט הכרחי. המסקנה היא ש"פרק ההדחה" בו חזינו אמש, מאכזב ככל שיהיה, היה די צפוי לנוכח התפתחות העלילה. אפשר לטעון שרק נקודה אחת הפרידה בין הנבחרת לבין ניצחון שהיה משנה לחלוטין את התמונה, אבל האמת היא שמאזן של 4:0, אילולא אותו קאמבק מופלא מול גרמניה (שהוא בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל), היה משקף לא פחות.
התחושה העיקרית המלווה אותי, מעבר לתחושת האכזבה, היא תחושה של החמצה. על אף הבעיות המהותיות אותן תיארתי קודם לכן, ניתן וצריך היה לכל הפחות להעפיל לשלב שמינית הגמר. הבית הישראלי איננו בית מוות (בתים 1 ו-4 איכותיים יותר), ויתרון הביתיות היה חייב להספיק בכדי לטוס לטורקיה בסוף השבוע. לאחר העונה האיומה שעבר הכדורסלן הישראלי, ובהמשך לטורניר המצוין שדל נבחרת העתודה, הייתה יכולה הצלחה נוספת של הנבחרת הבוגרת, ועל הבמה הגדולה, לתת דחיפה עצומה לכדורסל המקומי. אומנם היה מדובר בטיפול קוסמטי ולא בטיפול שורש, אבל במצבנו גם זה היה מתקבל בברכה. ומי יודע מתי נזכה לארח שוב את אליפות אירופה בישראל?
עודד קטש. יכול לשדרג את המערכת?
כעת הגיע הזמן לשידוד מערכות. עבור לא מעט שחקנים מדובר היה בקמפיין האחרון בנבחרת, כאשר גם העובדה שבשונה מהשנים האחרונות ייערכו מעתה משחקים בין לאומיים גם בזמן העונה (מוקדמות אליפות העולם) תצריך הזרמת דם חדש וצעיר. האדם הראוי לדעתי להוביל את התהליך הוא עודד קטש. המאמן שהוביל את העתודה לאותו טורניר מוצלח וכרגע איננו מועסק בקבוצה כלשהי, צריך לקבל לידיו את המושכות, ויחד עם כמה משחקניו הצעירים לשנות את פני הנבחרת הלאומית. מהלך שכזה עשוי להצליח אך ורק אם ילווה כאמור בטיפול שורש עמוק שיגע באותן בעיות המונעות מהכדורסל שלנו להתקדם כבר למעלה משלושה עשורים.
מה דעתך על הכתבה?