הלילה נגמר הסיבוב השני עם שני ניצחונות חוץ במשחקי 7 והדחה של האלופה. זה היה סיבוב שני שעמד בסימן התחדשות. בלי לברון ג'יימס, סטף קרי, קווין דוראנט, קוואי לאונרד ויאניס אנטטוקומפו – השחקנים הפעילים היחידים שהובילו קבוצות לאליפות עד 2022, הגיע התור של דור חדש. אחרי ההדחה של ניקולה יוקיץ', נשארנו בלי אף שחקן שהוביל קבוצה לאליפות, ועם ארבע פיינליסטיות שמובלות על ידי שחקנים בני 22 (אנתוני אדוארדס), 24 (טייריס הליברטון), 25 (לוקה דונצ'יץ') ו-26 (ג'ייסון טייטום). וכל זה קורה כשקבוצת העתיד המבטיחה ביותר הודחה בסיבוב השני והשחקן הצעיר המבטיח ביותר רק מתחיל בהשתלטות שלו על העולם.
דנבר – מינסוטה
מבין ארבע הסדרות, אין ספק מי הייתה האיכותית ביותר, זו שנתנה תחושה של גמר, של קרב בין שתי מועמדות חזקות לאליפות. הסדרה הזאת התפתחה באופן לא צפוי מהרגע הראשון ועד לאחרון שלה, כששתי הקבוצות מצליחות להיכנס אחת לראש של השנייה בתורות, עד שבמשחק 7 זה קרה פעמיים. זו הייתה טלטלה רגשית שניתן רק לקוות שהיא תחילתה של יריבות מופלאה.
מינסוטה תקפה ראשונה. לאחר הסוויפ המרשים על פיניקס, ההגנה שלה פשוט היממה את האלופה בשני המשחקים הראשונים בסדרה וסידרה שני ניצחונות חוץ. דנבר נראתה על הקרשים אחרי משחק 2, אך ניצלה מנוחה ארוכה כדי לבצע התאמות מצוינות בשני הצדדים, ובעיקר כדי למצוא מחדש את המנטאליות של אלופה. הנאגטס שלטו בשלושת המשחקים הבאים, עם הצגה התקפית יוצאת דופן של יוקיץ' במשחק 5, אבל אז הגיע תורה של מינסוטה לבצע את ההתאמות והסוויץ' המנטאלי שלה.
בסופו של דבר, שתי הקבוצות נשארו עם דאבל-טים כמעט קבוע על כוכבי היריבה – יוקיץ' ואנט, תוך אמון מלא ברוטציה ההגנתית שתצליח להקשות על כל מה שההתקפה מנסה לעשות כתגובה לדאבל-טים. דנבר הוכיחה שוב כמה היא קבוצת הגנה מיומנת שמשתפרת תוך כדי סדרה. אבל בזמן שההגנה של הנאגטס בשיאה הופכת כל דבר שהיריבה עושה לקשה, ההגנה של מינסוטה בשיאה היא כבר תופעה בסדר גודל אחר. זאת הגנה התקפית, שמוציאה לשחקנים שמולה את החשק לחיות, שנמצאת בכל מקום כל הזמן, לא מאפשרת אפילו להגיע לזריקות. השחקנים של כריס פינץ' כל כך גדולים ואתלטים, ומגיעים לתיאום כל כך מושלם, שבשיאה ההגנה הזו היא התופעה הכי דומיננטית בליגה כרגע. הנתון של הסיבוב השני הוא שהיעילות ההתקפית של דנבר הייתה 106.6, פחות מההתקפה הכי חלשה בעונה הרגילה.
האלופה אמנם הודחה בסופו של דבר, אבל אני מאמין שהאופן בו היא התאוששה משני המשחקים הראשונים יסייע לה בשנים הבאות. היא התרוממה מהקרשים כקבוצה וסיפקה שלושה משחקים מושלמים ברצף, שזה מה שצריך כדי לנצח את מינסוטה הזאת, עד שנגמרו לה הכוחות הפיזיים והמנטאליים. דנבר לא התמודדה עם אתגר מסוג כזה בעונת האליפות שלה, ואני מאמין שתחזור מההפסד הזה מחוזקת, רעבה יותר, מבינה טוב יותר מה נדרש כדי ליצור שושלת, כדי לקחת מספר אליפויות. סביר להניח שלשנה הבאה היא תגיע גם עם סגל מעובה במספר שחקנים וותיקים עם חוזים מינימליים. חלק מההפסד טמון בכישלון הקונספציה של קלווין בות' שצעירים נוספים בסגל שלו פרט לכריסטיאן בראון בשלים למעמד הזה.
פרט להגנה, מינסוטה צריכה להיות מרוצה מאוד מהאופי של השחקנים הצעירים שלה, אופי שבא לידי ביטוי גם בפיגור 20 הפרש במשחק 7 בחוץ מול האלופה. אנט התקשה מאוד לקלוע במשחק 7, אבל השפיע לטובה על המשחק בכל דרך אחרת ונראה כמו מנהיג טבעי בהתהוות, שחקן שסוחף את כולם סביבו. קארל אנתוני טאונס משחק עם רוגע וביטחון שמתאימים לאחד הכישרונות ההתקפיים הגדולים בעולם. ככל שהסדרה התקדמה דנבר ניתבה את המשחק אל ג'יידן מקדניאלס, היא האמינה שהוא לא יידע לקלוע ולקבל החלטות בלחץ, אבל הוא עשה את שני הדברים ברמה הגבוהה ביותר שיש בשני המשחקים האחרונים. יחד עם ההגנה הנפלאה שלו, הוא מסתמן כנכס לשנים ארוכות. נאז ריד הוא כבר גיבור מקומי שהיה אחד השחקנים החשובים ברבע האחרון, והוא רק מתחיל לעכל כמה הוא מוכשר. לניקייל אלכסנדר-ווקר יש פלייאוף נהדר, גם אם הלילה הוא פחות בא לידי ביטוי.
ארכיטקט הניצחון הוא טים קונלי. האיש שבנה את דנבר הוא גם זה שבנה את הקבוצה שמסוגלת לעצור אותה. הטרייד על רודי גובר, שנראה רע כל כך בשנה שעברה, הוכיח את עצמו בענק השנה. הגנת העזרה של גובר היא העוגן של הגנת הוולבס. קונלי האמין גם בכך שברגע שמקיפים את גובר בשחקני הגנה איכותיים ליכולות שלו תהיה משמעות גם בפלייאוף, וגם בכך שמינסוטה תהיה מוכנה ללכת רחוק מספיק מוקדם כדי שהמחיר העצום שהוא שילם על גובר יצדיק את עצמו. הוא צדק בשני התחומים, ועכשיו יש סיכוי אמיתי שזה גם יסתיים בטבעת.
אוקלהומה סיטי – דאלאס
גם הסדרה השנייה במערב הייתה צמודה ומרתקת, אך במקרה הזה עם תחושה של שתי קבוצות שחסר להן משהו כדי להיות מועמדות אמיתיות לאליפות. באופן די מפתיע, זו הייתה סדרה הגנתית מאוד, כששתי הקבוצות מראות דרכים שונות להתמודד עם סקוררים דומיננטיים. דאלאס השתמשה בחילופים על ארבע עמדות כדי להכריח את שיי גילג'ס אלכסנדר לעבוד על כל סל, בזמן ששחקני ההגנה הגדולים והמתואמים מסביב אוטמים כמעט לגמרי את הצבע. OKC השתמשה בבריגדת הסטופרים שלה, שורה של טנקים אנושיים ששניים מהם היו על הפרקט בכל רגע נתון, שמרו על לוקה דונצ'יץ' וקיירי אירווינג, נלחמו בחסימות וניסו להכריח את שחקני המשנה של דאלאס לנצח משחקים.
מה שהכריע את הסדרה זה ששחקני המשנה של דאלאס אכן עזרו לנצח. בשניים מהניצחונות פי ג'יי וושינגטון קלע בלי הכרה, בשני האחרים דריק ג'ונס ג'וניור שילב בין קליעה טובה מבחוץ לחיתוכים מדויקים לצבע. ביחד הם יצרו את הצלע ההתקפית השלישית שעשתה את ההבדל בסדרה בה כל סל דורש עבודה. יחד עם תרומה נהדרת בשני הצדדים של הסנטר הרוקי דרק לייבלי, דאלאס הצליחה לנצח סדרה בה לוקה היה מאוד לא עקבי.
אוקלהומה סיטי, מצידה, לא אמורה להיות מאוכזבת מדי מההפסד. היא התייחסה לעונה הזאת כניסוי כלים, גם כשהתברר שהיא טובה מספיק כדי לרוץ בצמרת. מפחיד לחשוב כמה צעירה הקבוצה הזאת שלא הייתה רחוקה מלהגיע לגמר המערב. ג'יילן וויליאמס וצ'ט הולמגרן רק מתחילים להבין איך להשתמש בנתונים הייחודיים שלהם, סביר להניח ששניהם עוד יהיו אולסטארים ואולי יתקרבו לשם כבר בשנה הבאה. רוב הרוטציה של מארק דייגנולט מורכבת משחקני שנה ראשונה-שלישית. גם אם סם פרסטי לא יעשה כלום בקיץ, ויש לו כלים לעשות בערך כל מה שהוא רוצה, זו תהיה קבוצה הרבה יותר טובה בשנה הבאה. מפחיד.
לקראת גמר המערב
דאלאס תעמוד בפני אתגר הרבה יותר מורכב בסיבוב הבא. למינסוטה יש את בריגדת הסטופרים שלה, מקדניאלס ואנט יאמללו את לוקה וקיירי ככל שיוכלו, ובצבע יחכה גובר עם שחקן פנים נוסף. יהיה הרבה יותר קשה לשחקני המשנה של המאבס לבוא לידי ביטוי בסדרה הזאת. בצד השני, אין לדאלאס שומר אידיאלי לטאונס, וחילופים אוטומטיים יובילו למיס-מאצ'ים בפוסט שקל יהיה לנצל. כדי שדאלאס תנצח את הסדרה, ואפילו כדי שתתמודד בשוויוניות, לוקה יצטרך להיות השחקן הטוב בסדרה הזאת בפער, יצטרך לפתור את הגנת מינסוטה, להיות צעד אחד לפניה רוב הזמן. אחרי שאפילו יוקיץ' לא הצליח לעשות את זה בעקביות, מדובר במשימה קשה על סף הבלתי אפשרית.
המזרח
המזרח, כרגיל, מוצא את הדרך לבאס. בוסטון ואינדיאנה הגיעו לגמר המזרח בלי לפגוש אף יריבה עם רמה מתקבלת על הדעת של בריאות, הן פשוט שתי האחרונות שעומדות שם על הרגליים (וגם זה בערך, בוסטון בלי קריסטאפס פורזינגיס ואינדיאנה בלי הסקורר הצעיר בנדיקט מאת'ורין). יכול להיות שכל מה שנזכור מפלייאוף 24' במזרח זו סדרת המופת בין הניקס לפילדלפיה בסיבוב הראשון.
הניקס היו הסיפור המרגש, המלהיב והמתסכל ביותר של הפלייאוף עד כה. עם כל הכבוד לקבוצה החביבה ההיא של כרמלו אנתוני, זו ללא ספק הייתה הגרסה האיכותית והמסקרנת ביותר של הניקס מאז הניינטיז. לראשונה במילניום הזה ניתן היה לדמיין את הניקס עושים רעש של ממש בפלייאוף. זה היה כל כך מלהיב, שלרגע שכחנו ששחיקת השחקנים הבכירים עד שהם נגמרים או נפצעים היא חלק בלתי נפרד מהחבילה שנקראת טום ת'יבודו. לרגע דמיינו שהם מסוגלים לשחק כל כך הרבה דקות באינטנסיביות של הסדרה מול פילי למשך ארבע סדרות.
הפעם, חייבים לציין, היה גם שילוב של חוסר מזל עם מכת פציעות לאורך העונה הרגילה שזלגה גם לפלייאוף. אבל המגמה הזו של קבוצות ת'יבודו צריכה להדאיג, דווקא בגלל שבשנים הבאות תהיה לסגל הנוכחי הזדמנות למשהו אחר. בין אם הניקס יבצעו מהלכים משמעותיים בקיץ או לא (יש להם כלים), הסגל של תיבס בעונה הבאה צפוי להיות עמוק מאוד ומגוון מאוד, כזה שאמור לאפשר דגש הרבה יותר גדול על חלוקת עומסים. השאלה היא אם מאמן שמהווה את ההגדרה המילונית למונח עקשן כפרד מסוגל להתאים את עצמו לסגל ולתקופה בה האינטנסיביות רק הולכת וגדלה. מדוע, למשל, הוא סרב להשתמש באלק ברקס למשך סדרה וחצי, עד שממש נגמרו לו השחקנים? עבור הקבוצה הזאת והקהל הזה, אני מקווה שת'יבודו יצליח להתגבר על עצמו פעם אחת.
לקראת גמר המזרח
גמר המזרח יהיה ההיפך הגמור ממה שמכונה כדורסל של הקונפרנס המזרחי. הוא יפגיש את שתי קבוצות ההתקפה הטובות בליגה, גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף. אלה שתי קבוצות שמשחקות כמעט כל הזמן עם חמישה קלעי חוץ ועם שלושה-ארבעה שחקנים שיכולים לחדור, לסיים בצבע ולמסור. זאת תהיה הסדרה המייצגת של עידן הריווח, שהוא הגורם מספר אחד ליעילות ההתקפית שמרקיעה שחקים בשנים האחרונות. גם בוסטון וגם אינדיאנה יודעות לנצל את הריווח שהן יוצרות, אינדיאנה בזכות שטף התקפי נדיר ובוסטון בזכות כמות יוצאת דופן של כישרון ותרגילים פשוטים שעוזרים לו לבוא לידי ביטוי.
לשתי ההגנות יהיה קשה מאוד להתמודד עם ההתקפות היריבות, אבל לבוסטון לפחות יש כלים להקשות חלק מהזמן. השחקנים של ג'ו מאזולה יבצעו חילופים לפחות על ארבע עמדות וינסו להכריח את אינדיאנה להתבסס על בידודים כשרוב הזמן אין חוליה חלשה שניתן לתקוף. בצד השני, שחקני הסלטיקס יתמקדו בגארדים הנמוכים של אינדיאנה, יביאו אותם בעקביות לחסימות לג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, ינסו לכפות חילוף או לנצל את המרווחים שנוצרים כששחקני הפייסרס מנסים להימנע מחילוף. בוסטון היא הקבוצה המוכשרת והמנוסה יותר, זאת שמרגישה שזה הזמן שלה, בזמן שאינדיאנה בסך הכל צוברת ניסיון לעתיד.
מה בכל זאת יכול לעזור לאינדיאנה להפוך את הסדרה לתחרותית? הניסיון שהצטבר חשוב מאוד. ככל שמתקדם הפלייאוף השחקנים של ריק קרלייל הולכים ומשתפרים, לחוד וביחד. במשחק 7 בגארדן הם התחברו לתצוגה התקפית נדירה, מופת של קבלת החלטות ורמת ביצוע. הנעת הכדור המהירה שלהם יכולה לייצר חרכים בהגנת בוסטון, וגם משחק הריצה יכול להקשות על יריבה שלא תמיד מפוקסת. נפילות המתח של בוסטון, הדקות בהן היא יוצאת מהתבנית שלה ומתבססת על בידודים וזריקות רעות, וימי קליעה רעים שנוטים לקרות ככל שהפלייאוף מתקדם, יוכלו לתת להתקפה של אינדיאנה הזדמנות לפתוח פערים מדי פעם, ולא פשוט לרדוף אחרי קבוצת התקפה כל כך טובה. בינתיים בוסטון ידעה להרים את עצמה כל פעם שהיא מעט הסתבכה, זה אמור להספיק גם נגד הפייסרס, אבל זו תהיה המשוכה הקשה ביותר של הסלטיקס עד כה.
מה דעתך על הכתבה?