אחרי המשחק הראשון חשבנו שהניקס גנבו את הביתיות, אבל אז הם עשו את זה שוב, ופתאום זה נראה פחות כמו גנבה ויותר כמו… האלופה החדשה? על אף שהמשחק השני הוכרע על חודה של נקודה, אי אפשר להתעלם מהעליונות שניו יורק מפגינה בסדרה הזאת בינתיים, ועם שלושה משחקים ביתיים שנשארו לה בסדרה, עולה האפשרות הריאלית בעליל שהסדרה הזו כבר נגמרה.
ספוילר קטן, היא לא. הספרס הם לא הקאבס עם כל הכבוד שיש לי לקליבלנד (ואין לי המון), סן אנטוניו היא קבוצה ברמה אחרת. הם לא ממהרים לארוז לחופשת הקיץ. ניצחון במשחק הקרוב (הלילה, 3:30, שעון ישראל) וכולנו נשאל 'מי מפחד מהדוב הגדול?' ובצדק. אבל כדי שזה יקרה, קודם כל מיץ' ג'ונסון וחניכיו יצטרכו להבין איך הגענו לכאן, ומה צריך לעשות אחרת. הניקס מחזיקים את הסדרה הזאת איפה שכואב, ועם 13 ניצחונות רצופים אין כבר מי שמחכה שהם ינצחו את עצמם. ויקטור וומבניאמה וחבריו יצטרכו לטפס בחזרה לסדרה כדי להפוך אותה לתחרותית.
הצטרפו למשחק הניחושים של וואלה ספורט וקיה
איך הגענו לכאן
הניקס הגיעו לאולם בסן אנטוניו, או כמו שהם קוראים לכל אולם שהוא לא המדיסון סקוור גארדן, הבית השני שלהם, ונתנו תצוגת תכלית של כדורסל קבוצתי. לא ראינו קבוצה בזון משותף ככה מאז הספרס עצמם, מודל 2014.
מייק בראון לקח את הבסיס הנהדר שהשאיר אחריו טום ת'יבודו, ותיקן את כל הבעיות שכולנו הצבענו עליהן מתקופת הרס"ר הצרוד. בראון הוריד את כמות הדקות של שחקני החמישיה משמעותית, במיוחד בעונה הרגילה, ונתן יותר דקות, נגיעות, ובעיקר אמון בשחקני הספסל שלו. הוא ניצל את העונה הרגילה להתנסות ולהתאמן לקראת הפלייאוף, בניגוד לקודמו בתפקיד.
קחו את לאנדרי שאמיט כדוגמה, שקולע ב-64.9 אחוזים מחוץ לקשת(!) מאז הסדרה מול הסיקסרס. טיבס היה זורק אותו למים העמוקים של סדרה אחרי שהיא כבר חצי גמורה, כמפלט אחרון, חסר סיכוי. אצל בראון התפקיד והדקות של שאמיט יציבים, והוא מחזיר עם ריבית. וזה נכון גם לגבי אלברדו, ג'ורדן קלארקסון, ואפילו אריאל הוקפורטי. החיבור של הקבוצה הזאת מתחיל אצל בראון.
שנת החתול?
אבל הסיפור האמיתי של הסדרה הזאת הוא קארל אנתוני טאונס. הסנטר, שחוטף ביקורת מכל הכיוונים מאז שנבחר ראשון בדראפט, עשה מהפך במשחק שלו בבת אחת. כאילו מישהו ריענן אצלו את התוכנה והעיף את כל הבאגים. הפאולים המטומטמים, האיבודים, הנפילות המנטליות, פתאום אין מהם כמעט בכלל. קבלת ההחלטות שלו השתפרה גם ברמה המנטלית וגם ברמת קריאת המשחק. אלה לא דברים שאמורים לקרות סתם ככה, בפלייאוף בהיר אחד. והוא לא מוותר על היחודיות שלו, קא"ט עדיין מדהים בכל מה שהוא מדהים בו.
הוא קולע ב-48 אחוז משלוש בפוסט-סיזן, מוריד כדור לרצפה כשצריך, קוטל מיס-מאצ'ים ליד הטבעת, ומוסר פשוט נהדר בתור אחד מההאבים של ההתקפה. נכון לעכשיו, הוא הקריפטונייט, הזמני בהחלט, של וומבניאמה. בשני צדי המגרש הוא מעמיד לצרפתי חידות, ולאחרון אין פתרונות בינתיים. אני לא בטוח שאני מוכן לחיים בעולם שבו טאונס הוא ה-MVP של הגמר. יש גליץ' בסימולציה.
הניקס משחקים עם הרכבים שאין להם חסרונות של ממש, והסינרגיה שהם מציגים צריכה להילמד בבתי ספר לכדורסל ברחבי העולם. זה כאילו שהם מחוברים לאותו לוח בקרה שמפעיל את כולם בכוריאוגרפיה מושלמת. ההתקפה של הספרס אובדת עצות, ומהצד השני, כל בעיה שההגנה המפורסמת של סן אנטוניו מציגה לניקס מקבלת תשובה עוד באותו הפוזשן.
רבים אוהבים לדבר על החשיבות של הרכבים שבהם לכולם יש את היכולת לכדרר, למסור ולזרוק. וזה באמת צ'יט-קוד רציני. אבל התבלין הסודי של ההרכבים הדומיננטיים באמת הוא קבלת החלטות. הניקס כמעט לא עושים טעויות, ותמיד מוצאים את הפרצה לזריקה טובה. ואם זה לא מספיק, הם גם לא ממש מחטיאים.
כשהניקס רק נכנסו לזון הזה, בסדרות מול ההוקס ופילי, הנטייה הטבעית של כולנו הייתה לחכות שהם ירדו חזרה לקרקע. אף קבוצה לא יכולה לשמור על הקצב הזה לאורך זמן. אבל הנה הם מרחק שני ניצחונות מאליפות, והסטטיסטיקה מסרבת להתיישר.
איך שלא נהפוך את זה, זה יותר מסתם ריצה חמה, מדובר בקבוצה שקולעת מדהים מבחוץ. 39.3 אחוזי הצלחה לאורך הפלייאוף מחוץ לקשת. על טאונס ושאמיט דיברנו כבר, אבל גם מיקל ברידג'ס שכח איך מחטיאים. גם או.ג'י אננובי וג'וש הארט משלימים נהדר את החבורה. ומתי שהם כבר מצליחים לא לקלוע את הזריקה הראשונה, הספרס צריכים להתמודד עם ריבאונד ההתקפה של מיטשל רובינסון וקא"ט.
חשוב לומר: הספרס מצידם לא משחקים גרוע, הם רק משחקים פחות ממושלם.
איך הספרס עוזרים לנס שלהם לקרות
סן אנטוניו תהיה חייבת להתבגר במשהו כמו שנתיים בין המשחק השני לשלישי. אין ברירה. הסגל הזה מוכשר ונפיץ, אולי אפילו יותר מהניקס, ככה חשבנו לפחות. אבל היעדר המשמעת שלהם פוגע בהם כרגע. ההגנה המופלאה שלהם לא יכולה להסתמך רק על מאמץ עילאי, הם צריכים גם להיות חדים ומחוברים. הקלוז-אאוטים לקלעים חייבים להיות יותר בשליטה. העזרה אמורה לבוא בעיקר מהארט, והמלחמה על הריבאונד צריכה להיות מאמץ קבוצתי.
וומבניאמה יהיה צריך לשחק משחק שלם כמו שהוא שיחק במחצית השניה של המשחק השני. האגרסיביות שלו חייבת להיות שם מהרגע הראשון, בעיקר כשהכדור לא אצלו. הבידודים שלו מחוץ לקשת הם נספח מאוד מרשים, אבל הם לא מה שהופכים אותו לשחקן הטוב בעולם (תואר שכבר אין קונצנזוס לגביו, אגב). מה שהופך את וומבי למיוחד זה היותו שחקן ההגנה הכי דומיננטי מאז ביל ראסל, ובהתקפה הוא גם הפינישר הכי מפחיד בצד הזה של שביל החלב. בפיקנ'רול צריך לראות ממנו הרבה יותר, בשני השלבים: הוא צריך לשים גוף בפיק, לייצר מגע של ממש, ורק אז לרוץ פנימה לרול, בספרינט. הסליפים שלו מהחסימות יכולים לעבוד רק אם הניקס עושים חילופים אוטומטיים. והם לא.
גם ההגנה מול ג'יילן ברונסון חייבת עדכון. אחרי שני משחקים קשוחים מהשדה (19 מ-56), ברונסון יכול להתחמם, במיוחד בבית. אבל ההגנה של הטקסנים נתנה לו יותר מדי כבוד לדעתי. כל תשומת הלב והשמירות הכפולות נתנו לניקס הזדמנות לשחק כמו שהם רוצים לשחק. דווקא לנסות להתמודד עם הקפטן באחד-על-אחד יכול לשבור משהו מהפלואו הקבוצתי המופלא שהם נמצאים בו. האם זה רעיון טוב, לתת לברונסון כיסוי כזה במתנה? לא. זה לא רעיון טוב, אבל זה כנראה רעיון יותר טוב מהאלטרנטיבה כרגע. לספרס יש שומרים אישיים מעולים ואת הטיפקס האנושי שמחכה בצבע. שווה לנסות.
מהצד השני הניקס חייבים לתקוף את ברונסון יותר. זה משהו שהם צריכים ללמוד איך לעשות, וראינו אותם מתקשים בזה גם בסדרות אחרות. אבל בתור התחלה, תכניסו אותו לאקשן ותראו מה קורה. עם ובלי קשר, הייתי בודק אם דילן הארפר יכול לקבל יותר הזדמנויות במשחק העומד. נכון, הוא רוקי, אבל בכל פעם שהכדור אצלו משהו טוב קורה.
איך הניקס סוגרים את זה
ניו יורק נמצאת בתוך חלום צלול ואסור להעיר אותם. הם לא יכולים לשחק יותר טוב מזה, אולי למעט יום קליעה טוב מהכוכב שלהם. הגארדן הולך להיות רועש ברמה של סכנת נפשות. זה יהיה המשחק הכי אינטנסיבי בסדרה, לפחות ברבע הראשון שלו. אם הניקס יעמדו בריצות הראשונות של הספרס, יהיה להם צ'אנס של ממש לגעת באליפות הראשונה שלהם מאז 1973.
מה דעתך על הכתבה?