משחק מספר 2 של גמר 2021 לא ייכנס לספרי ההיסטוריה, מעטים יזכרו אותו עוד חמש שנים. למרות זאת, הוא היה משחק גמר ברמה מאוד גבוהה שעשוי להתברר כרגע המכונן של הגמר הזה. הוא ראוי לכמה סופרלטיבים מוגזמים, לקבוצה אחת ולשחקן אחד. פיניקס סיפקה תצוגה התקפית מעוררת השתאות מול הגנה חזקה מאוד. ויאניס אנטטוקומפו? ברבע השלישי הוא כבר היה דמות בדיונית לחלוטין, גיבור על, חייזר מספייס ג'אם. היינו במרחק יום קליעה טוב של כריס מידלטון מקלאסיקה אמיתית. חבל, זה הגיע למשחק הזה.
המשחק הראשון
לפני ניתוח המשחק השני, צריך להגיד כמה מילים על המשחק הראשון שהכין עבורו את הבמה. בגדול, הצד המעניין של הסדרה עד כה הוא של התקפת פיניקס מול הגנת מילווקי. בצד השני, למרות רגעים בודדים של אזורית לא הכי אפקטיבית, פיניקס פשוט שומרת כמו שהיא יודעת, עם חמישה שחקני הגנה טובים שעובדים טוב ביחד ומסרבים לעשות טעויות. במשחק הראשון ההתקפה של הבאקס נתקעה גם בגלל שכולם חיכו להבין מה המצב של יאניס, עד כמה הוא מסוגל להשתלט על המשחק, ומסתבר שהוא עוד לא היה מסוגל.
מייק בודנהולצר החליט להמשיך את הקו ההגנתי שעבד במשחקים האחרונים בגמר המזרח מול אטלנטה: חילופים אוטומטיים רוב הזמן, הרכבים גבוהים, להכריח את היריבה לשחק אחד על אחד כשבצבע תמיד מחכה שחקן גדול או שניים. זה לא עבד. כריס פול ודווין בוקר קיבלו את ברוק לופז ובובי פורטיס בחילוף וקלעו פעם אחרי פעם. על פניו נראה היה שלופז כופה עליהם זריקות קשות, עם יד גבוהה שמפריעה לזריקה, אבל היכולת של צמד הגארדים הנפלאים להגיע למשבצת שלהם ולזרוק ברגע הנכון מבחינתם הפכה את הזריקות האלה לקלות עבורם.
ברבע האחרון קואוץ' באד ויתר על לופז ופורטיס ועבר להרכב נמוך עם יאניס כסנטר. זה עבד. החילופים האוטומטיים היו הרבה יותר יעילים. לקח ל-CP3 כמה דקות להתחיל לתקוף בעקביות את ברין פורבס שהיה על הפרקט רוב הרבע והיה החולייה החלשה בהגנה. רק בשלוש הדקות האחרונות בודנהולצר השתמש בחמישייה הנמוכה הטובה ביותר שלו: ג'רו הולידיי, פט קונאטון, כריס מידלטון, פי ג'יי טאקר ויאניס. זאת חמישייה שאין בה אף חולייה חלשה אמיתית, אבל היא הופיעה מאוחר מדי.
דיאנדרה אייטון, שמצא את הדרך להיות נכס חשוב בכל סדרה עד כה, היה שחקן מפתח גם במשחק הראשון. הוא היה השומר העיקרי על יאניס (מה שמקל על פיניקס להתמודד הגנתית עם ההרכבים הנמוכים של הבאקס), ועדיין הצליח להזיז זריקות בצבע ולשלוט בריבאונד. במעט ההזדמנויות שקיבל, הוא הוכיח שהוא יכול לנצל את הצד השני של החילוף של מילווקי, לתפוס עמדה בצבע ולקלוע מעל כל מי שהוא מקבל בחילוף, כולל טאקר. מול הרכבים נמוכים זה יכול להיות כלי חשוב במיוחד, ומילווקי אכן מנסה להימנע מחילוף שמשאיר אותו עם שחקן נמוך כשהיא יכולה. אייטון הוא גם חוסם פשוט מעולה שיוצר לגארדים יתרון התחלתי קצת יותר גדול בפיק נ' רול ויודע לשנות עמדה ברגע האחרון לפי התמקמות שחקן ההגנה.
המשחק השני
בודנהולצר ביצע את ההתאמות הנכונות במשחק השני. כאשר לופז שיחק, מילווקי חזרה להגנה מסורתית בה לופז מחכה קרוב לצבע והשומר של מוביל הכדור נלחם בחסימה. באד הוסיף גם עזרה מאוחרת, כשפול או בוקר מתחילים להתמקם לזריקה מחצי מרחק. כשהבאקס משחקים ככה הצבע שלהם נעול הרמטית והשחקנים הבכירים של היריבה מתקשים מאוד להגיע לזריקות, כל מה שנשאר זה שלשות של שחקני המשנה, ומילווקי יודעת לכוון לכך שהקלעים הפחות טובים יזרקו. בדקות בהן לופז לא שיחק, בודנהולצר שיחק בעיקר עם הרכבים נמוכים, בהם הוא נשאר עם חילופים אוטומטיים כשיטה העיקרית. שתי השיטות הצליחו להקשות על התקפת הסאנס, לא אפשרו לה ליצור את היתרון הראשוני שיצרה באופן קבוע בפיק נ' רול במשחק הראשון.
בדקות הראשונות, מעבר לשיטה, בלטה האינטנסיביות ההגנתית של מילווקי. הולידיי עבר חסימות כאילו הן חמאה ונתן את הטון גם לאחרים, יאניס היה בכל מקום, פול ובוקר לא הצליחו להגיע לזריקה מתקבלת על הדעת. ההגנה של הבאקס בחמש הדקות הראשונות הייתה מפחידה, מסוג התופעות שיכולות לתת נוק-אאוט בסיבוב הראשון, לחסל כמעט כל יריבה. האינטנסיביות הייתה כל כך גדולה שלאחר חמש דקות בודנהולצר נאלץ לקחת טיים-אאוט, כי יאניס בקושי עמד על הרגליים.
אולם פיניקס סרבה להיבהל. אם כל מה שנשאר זה שלשות של שחקני המשנה, אז שחקני המשנה קלעו את השלשות שהם קיבלו. כך, הרבע הראשון היה חריגה סטטיסטית אחת גדולה: הסאנס קלעו סל אחד לשתי נקודות, אפס נקודות בצבע, לא הגיעו לקו העונשין, אבל קלעו שמונה שלשות מ-13 ניסיונות, שבע מהן מאסיסטים, שש מהן של שחקני המשנה. במקום לסיים רבע כזה בפיגור 15, הם סיימו אותו בפיגור 3. זו הייתה התעלות של שחקנים, שבמעמד הכי גדול שיש הבינו שהרבע הזה מוטל על כתפיהם ונענו לאתגר.
ככל שהמשחק התקדם פול ובוקר הצליחו למצוא חרכים קטנים בהגנת הבאקס. כל פוזשן הפך לקרב מרתק בין הגנה אינטנסיבית ואיכותית לשני שחקני התקפה מצוינים שמוקפים בשחקני משנה חכמים. בוקר היה באחד מהימים האלה שהזריקות שלו כל כך מדויקות שהן בקושי נוגעות ברשת, כל צעד לא נכון של שחקן הגנה הפך לשלשה שלו. פול, למרות יום נדיר לרעה של שישה איבודים, ניצח הרבה יותר מאבקים מאשר הפסיד. גם ביום פחות טוב מהמשחק הראשון, קבלת ההחלטות שלו מול לחץ הגנתי ברמה הגבוהה ביותר שיש מרהיבה.
וגם הלילה הייתה לפיניקס צלע שלישית בהתקפה. הפריצה של אייטון כשחקן המשלים האולטימטיבי הזיזה את הזרקור ממי שלאורך העונה היה הרול פלייר המושלם: מיקל ברידג'ס. הפעם היה תורו. ברידג'ס מבצע באופן הטוב ביותר את תפקיד שחקן הכנף שניזון מגארדים דומיננטיים. כשהוא חופשי הוא קולע שלשות באחוזים טובים מאוד, וכששחקן הגנה יוצא אליו מהר הוא יודע לעבור אותו ולהניע את המכונה ההתקפית. התנועה שלו ללא כדור מצוינת והוא יודע גם להגיע לטבעת וגם לסיים מחצי מרחק. כל היכולות הללו באו לידי ביטוי במשחק הלילה. ההגנה של מילווקי כיוונה את המשחק אליו, אז הוא לקח את מה שנתנו לו.
בשיאה, ההגנה של מילווקי מפחידה מאוד בקו ההגנה הראשון ובצבע. אבל כשמצליחים להזיז את הכדור מולה ניתן למצוא חורים, הרוטציות אחרי שתיים-שלוש מסירות לא תמיד מספיק טובות, לפעמים התזזיתיות פועלת כנגדה. היא מאפשרת הרבה שלשות כחלק מהשיטה שלה, אבל לפעמים השלשות מתאפשרות גם בגלל טעויות קטנות של סגירה וחוסר תיאום בין שני שחקנים. ככל שהמשחק התקדם פיניקס האמינה יותר ויותר ביכולת שלה למצוא ולנצל את הטעויות האלה. עם אחד ממנהלי המשחק הטובים בכל הזמנים, סקורר שלמד ממנו כמה דברים על קבלת החלטות ושחקני משנה שיודעים לבצע את הפעולות הנוספות הנדרשות, החבורה של מונטי וויליאמס בנויה נהדר כדי להתמודד עם הגנת הבאקס. הלילה הם גם הגיעו לגבהים מרשימים של רמת ביצוע, כל טעות נוצלה באופן מקסימלי.
בצד השני, הסיפור הגדול היה ההשתלטות של יאניס על המשחק ברבע השלישי. הוא למד לאורך הפלייאוף לשמש יותר כחוסם מאשר כמוביל כדור, אבל הלילה הוא הזכיר שיש רגעים וימים בהם הוא פשוט בלתי ניתן לעצירה עם כדור ביד ותנופה. אייטון וקראודר, שעשו עבודה טובה מולו עד אז, היו חסרי אונים לחלוטין. וויליאמס החליט לנסות להכיל את ההתפוצצות הזאת ולא להגיב אליה באופן חריג. הוא לא הביא עזרה נוספת והאמין שכל זמן שהקבוצה שלו מקשה על שאר השחקנים היא תוכל לשרוד את זה. הוא צדק. זה המקום בו המתמטיקה נכנסת לפעולה: קל יותר להכיל כוכב שעושה את הנזק שלו בסלים לשתי נקודות, סחיטת עבירות וקליעת כמחצית מזריקות העונשין שלו מאשר כוכב שיכול פתאום לקלוע ארבע שלשות רצופות. יאניס קלע וקלע אבל לא הצליח לנגוס באמת בפער של פיניקס.
לקראת המשחקים הבאים
הסדרה רחוקה מלהיות גמורה. מילווקי כבר יצאה מפיגור 2:0 פעם אחת בפלייאוף הזה בסדרה בה לא היה לה יתרון ביתיות. האולם שלה עשוי להיות הביתי ביותר בפלייאוף. היא עומדת על מאזן של 1:7 בבית ו-6:5 בחוץ בפלייאוף הזה, וכשמוסיפים את הפלייאוף מלפני שנתיים המאזן שלה הוא 3:13 בבית ו-9:9 בחוץ. בודנהולצר אמור לצאת מהמשחק השני עם תחושה שהוא הבין איך לשמור על פיניקס, שכדי לנצח הסאנס יצטרכו לספק עוד שתי תצוגות התקפיות מושלמות כאלה. יהיה להם הרבה יותר קשה לעשות את זה במשחקי החוץ.
שתי הקבוצות יעקבו בעניין אחרי דיווחים לגבי הפציעה של טורי קרייג. לאחר הפציעה של דריו שאריץ' במשחק הראשון, קרייג הפך לסנטר המחליף של וויליאמס. בדקות המנוחה של אייטון, גם פיניקס משחקת עם הרכב נמוך, בין היתר מחוסר ברירה – פרנק קמינסקי יתקשה מאוד לשרוד הגנתית בסדרה הזאת. אם קרייג פצוע, קמינסקי ייאלץ לקבל דקות. אייטון יודע להימנע מעבירות, אבל כשומר העיקרי על יאניס יכול מאוד להיות שהוא יסתבך באחד המשחקים וזה יסבך מאוד את פיניקס. אם הפציעה של קרייג לא חמורה, פיניקס תוכל להיעזר בכך שבין המשחקים הקרובים תהיה מנוחה של שלושה ימים ולא יומיים. זה יעזור גם ליאניס להתאושש, וגם לפול.
שאלת המפתח קשורה לשני כוכבי המשנה של מילווקי. ג'רו הולידיי לא פוגע בשני המשחקים הראשונים של הגמר, אבל במשחק השני הגיע הרבה יותר לצבע והיו לו כמה זריקות מקרוב שייכנסו במשחקים אחרים. כריס מידלטון עשוי להיות הגורם המכריע. חוסר היציבות מאפיין אותו לאורך הפלייאוף, וכדי לנצח ארבעה מחמשת המשחקים שנותרו מילווקי תצטרך אותו טוב וחד כמעט תמיד. זה לא יהיה קל מול פיניקס וברידג'ס, שחקן שיודע לחקות את תנועת היריב וקשה מאוד להתנער ממנו לזריקה פנויה, אבל מידלטון הראה במשחק הראשון שביום נתון הוא יכול לקלוע הרבה זריקות קשות. השאלה היא כמה ימים נתונים כאלה נותרו לו.
מה דעתך על הכתבה?