הגמר הזה פשוט נפלא. סדרה איכותית ושוויונית בין שתי קבוצות טובות מאוד, בין שני מועדונים שמבינים את גודל הרגע, בין שני קהלים שנמצאים בטירוף מוחלט בכל רגע נתון. הוא לא מביא את הרייטינג שהיה מביא גמר בין הלייקרס לברוקלין, למשל, אבל עבור עכברי הכדורסל מדובר בתענוג צרוף. משחק 4 הלילה (בין רביעי לחמישי) היה אחד ממשחקי הגמר האלה ששום דבר לא מתנהל בהם לפי התוכנית. זריקות טובות לא נכנסות, כמה שחקנים תופסים יום משוגע ואחרים לא פוגעים, המומנטום משתנה כל שתי דקות, השופטים משדרים שהעסק גדול עליהם. משחקי הקלף המשוגע האלה הם המשחקים הכי מהנים בגמר והרבה פעמים הם גם אלה שמכריעים סדרות צמודות. אבל לפני שננסה לעשות סדר בבלגאן, גם למשחק 3 מגיעה התייחסות.
אחרי שני הפסדי חוץ, מילווקי הגיעה למשחק הבית הראשון שלה במטרה לנצל את יתרון הגודל והפיזיות שלה. כל ההתאמות של מייק בודנהולצר נועדו להפוך את המשחק הזה לבולי-בול, משחק בו הקבוצה הגדולה והחזקה מעיפה מהפרקט את הקבוצה הקטנה יותר. הבריון הראשי הוא, כמובן, יאניס אנטטוקומפו. הוא הגיע מוכן כדי לתקוף מהר בכל הזדמנות שההגנה לא מאורגנת, כשהוא במצב רוח כזה הוא יכול לסדר לעצמו הרבה מאוד נקודות קלות מול כל יריבה. אחת ההברקות של קואוץ' באד הייתה שכאשר מילווקי מבצעת חילופים בהגנה שמשאירים את יאניס על אחד הגארדים, לאחר החטאה של פיניקס הוא טס להתקפה, מכריח את הגארד לשמור עליו ותופס עליו עמדה מוקדמת בצבע.
אבל יתרון הגודל של מילווקי ממש לא מסתכם ביאניס. ג'רו הולידיי וכריס מידלטון הרבו להוריד לפוסט את שחקני החוץ הקטנים יותר של פיניקס וחיפשו הזדמנויות לתקוף את קמרון פיין. כך הבאקס יצרו יתרונות התחלתיים בהתקפה, וכאשר ההגנה נאלצה להגיב הם לא הסתפקו בהוצאה וזריקה לשלוש, אלא המשיכו לחדירות משניות שיצרו זריקות קלות בצבע. הולידיי היה נהדר, בשני המשחקים, ביכולת לנצל יתרון התחלתי כדי לחדור ולמסור לשחקן שחותך פנימה. הנוכחות המאסיבית של שחקני מילווקי בצבע אפשרה להם גם לשלוט בריבאונד ההתקפה. בודנהולצר לא מפחד ממשחק המעבר של פיניקס ושולח שניים-שלושה שחקנים לריבאונד התקפה באופן עקבי. מילווקי קוטפת בגמר יותר מ-30 אחוז מההחטאות שלה, נתון שהיה מדרג אותה ראשונה בעונה הרגילה.
בהגנה, מילווקי הביאה פחות עזרה משחקני הכנף, שהשלשות שלהם הכריעו את משחק 2. פיניקס הגיעה מוכנה לכך. כריס פול ודווין בוקר הרבו לחתוך לאמצע, מה שנתן להם שטח לעלות לזריקה, ובתחילת המשחק הם הרבו להפעיל את דיאנדרה אייטון. זה גם היה הפתרון של מונטי וויליאמס להרכבים הנמוכים עם החילופים האוטומטיים של מילווקי, מיד כאשר אייטון נשאר עם שחקן נמוך מוביל הכדור חיפש אותו ובדרך כלל זה הסתיים בסל קל. בודנהולצר זיהה את זה מהר והחליט לוותר על ההרכב הנמוך שלו. ברוק לופז ובובי פורטיס לא תמיד שמרו על אייטון (כאשר טורי קרייג שיחק בודנהולצר החביא את לופז עליו), אבל נשארו קרוב לצבע כדי להפריע לו לזרוק ולפעמים הספיקו לבצע חילוף רחוק מהכדור כדי לקבל אותו במקום אחד הגארדים.
המשחק התבלגן כאשר אייטון הסתבך בעבירות (אירוע נדיר) בתחילת הרבע השלישי. פיניקס עברה להרכב נמוך מאוד עם קמרון ג'ונסון וקראודר כגבוהים, מילווקי הגיבה בהרכב נמוך משלה. פיניקס ניצחה את הדקות הראשונות של הסמול בול בזכות יכולת הקליעה העדיפה שלה ואיזורית שקצת בלבלה את שחקני הבאקס, אבל בסוף מילווקי הבינה איך להפעיל את יאניס בצבע מול ההרכב הזה ויצרה בריחה שהכריעה את המשחק. התגובה הזאת של מילווקי הייתה חשובה גם בכך שהיא הבהירה לוויליאמס שהוא לא יוכל להסתמך על הרכבים נמוכים לאורך זמן בסדרה הזאת. אין לו כרגע פתרון מוצלח לדקות המנוחה של אייטון, שפשוט אסור לו לצבור עבירות מיותרות.
במקום להמשיך את המומנטום מהמשחק הקודם, מילווקי הגיעה למשחק הרביעי לא מפוקסת. בדקות הראשונות היא ביצעה טעויות קטנות רבות בהגנה, שבהמשך הפכו גם לטעויות גדולות של חוסר תיאום. היתרון הגדול ביותר של פיניקס בסדרה הזאת הוא שאין לה נפילות כאלה. יכולים להיות לה ימי קליעה רעים, היא יכולה לאבד כמה כדורים ברצף, אבל לא יהיו לה דקות של חוסר ריכוז מוחלט בהגנה. השחקנים של וויליאמס זיהו את ההזדמנות שנוצרה ומהרגע הראשון הרגישו שהם יכולים לגנוב נצחון חוץ, אבל כריס פול לא מצא בעצמו את הכוחות הנדרשים כדי לנצל את זה. הגודל של הגנת הבאקס מקשה על CP3, שאיבד בשלושת המשחקים האחרונים יותר כדורים מאשר בכל שתי הסדרות הקודמות ביחד, והלילה הוא התקשה גם ליצור לעצמו מצבי זריקה. נותר רק לקוות שזה לא הרגע בו הגיל מתחיל לתת את אותותיו בפול אחרי העונה המתישה הזאת.
אם אחרי המשחק השני מונטי וויליאמס האמין שהוא יכול להכיל את יאניס בלי להביא עזרה חריגה, לחיות עם הנקודות שלו כל זמן שהאחרים לא מתחממים, אחרי עוד משחק של יותר מ-40 נקודות של האל היווני הוא החליט שהגיע הזמן לבנות את הקיר המפורסם. במשחק הרביעי יאניס פגש מולו, באופן עקבי, שניים-שלושה שחקנים שהקשו עליו להגיע לטבעת ולסחוט עבירות כפי שהוא רגיל. הוא מצא את הדרכים שלו להשיג נקודות, לא מעט בזכות תנועה ללא כדור לצבע, אבל לא השתלט על המשחק כפי שעשה בשני המשחקים הקודמים.
הבעיה, מבחינת פיניקס, היא שמילווקי מתורגלת בהגנה שבונה קיר מול יאניס ויודעת איך לנצל את העזרה האגרסיבית מולו במקומות אחרים. יאניס מומחה בכיווץ ההגנה והוצאת הכדור לקלעים, את המשחק הזה הוא סיים עם שמונה אסיסטים. וכמו במשחק השלישי, גם הלילה שחקני הבאקס לא הסתפקו בקאץ' אנד שוט אלא המשיכו את ההתקפה עם חדירות נוספות שגילו בקיעים בהגנה. המהלך המרכזי בעזרתו מילווקי ניצלה את ההתמקדות ביאניס היה כשהוא שימש כחוסם למידלטון. פיניקס פחדה מאוד מהתנועה של יאניס לטבעת ללא כדור במצבים האלה, אייטון ירד מאוד אחורה וגם העזרה הגיעה לשם, מה שאפשר למידלטון להשתחרר לזריקות מחצי מרחק די בקלות. זה היה המהלך המנצח של בודנהולצר במאני טיים. את רוב 40 הנקודות שלו מידלטון השיג מתוך שטף המשחק והתמקדות ההגנה ביאניס.
ככל שהמשחק התקדם נהיה ברור שזה ממשחקי הפלייאוף החריגים האלה, משחק בו ניתן לזרוק את רוב התוכניות המקוריות לפח כי כמה שחקנים תופסים יום ענק, כמה שחקנים לא מסוגלים לקלוע והרבה מאוד פוזשנים מוכרעים באלתורים וקרבות על כדורים אבודים. היתרון הגדול של מילווקי היה שהיא ניצחה את הרוב המכריע של הקרבות הקטנים האלה. היא שלטה לגמרי בריבאונד, כשההגנה שלה התאפסה היא כפתה עוד ועוד איבודים, כל מסירה רכה הפכה לחטיפה, ובצד השני היא איכשהו הצליחה לשמור על הכדור בתוך המהומה וסיימה את המשחק רק עם חמישה איבודים. מילווקי ניצחה 5:17 גם את קרב ריבאונד ההתקפה וגם את קרב האיבודים, מה שאומר שהיו לה 24 פוזשנים יותר מפיניקס. זה פער עצום ונדיר שאפשר לה לנצח למרות שקלעה ב-11 אחוזים פחות מהשדה.
היתרון הגדול של פיניקס היה דווין בוקר. דפי הסטטיסטיקה אמנם מציירים דו קרב בין שני שחקנים שקלעו 40 ו-42 נקודות, אבל זה היה, לפני הכל, המשחק של בוקר. היו לו כבר הצגות גדולות בפלייאוף הזה, אבל בדרך כלל הן היו סביב קליעות משלוש. הלילה מילווקי לא נתנה לו לזרוק שלשות, אז הוא מצא את הדרך להשיג נקודות מכל טווח אחר ובכל דרך אחרת: בצבע, מחצי מרחק, משליש מרחק, משבע שמיניות מרחק, עם יד ימין או יד שמאל, עם זינוק קדימה או אחורה, מול כל שומר של הבאקס. הוא ניצח בכל כך הרבה קרבות קטנים בדרך ל-42 הנקודות שלו, ניצל כל רבע טעות של ההגנה וקלע לא מעט סלים גם מול הגנה מושלמת. הדבר היחיד שהצליח לעצור אותו היה העבירה החמישית, שריקה מעצבנת לעבירה במאבק ריבאונד מעט אגרסיבי מדי רחוק מהכדור, אבל גם טעות גדולה של בוקר שבכלל נכנס למאבק הזה במצב כזה. זאת הייתה תצוגה מפעימה של סקורר, במשחק חוץ בגמר, אולי באולם שהכי קשה לשחק בו בפלייאוף, בגיל 24, בפלייאוף הראשון שלו. משחק 4 של גמר 2021 צריך להיזכר כמשחק של דווין בוקר. למרות שהוא הפסיד, למרות 40 הנקודות של מידלטון, למרות הבלוק של יאניס.
אה, הבלוק. כבר התחילו דיונים סביב השאלה האם זה הבלוק הגדול בתולדות גמר ה-NBA. אז התשובה היא לא. הבלוק של לברון ב-2016 גדול יותר בגלל ההקשר שלו: רגעים אחרונים של משחק 7 מול יריבה היסטורית. אבל מבחינת כדורסל נטו הבלוק של יאניס מרשים יותר. בלוק הרדיפה במתפרצת של קינג ג'יימס (הצ'ייס-דאון) הוא בעיקר תוצר של אתלטיות ונחישות יוצאות דופן. הבלוק של יאניס, לעומת זאת, הגיע לאחר הגנת 1 על 2 לא אנושית מול הפיק נ' רול בין בוקר לאייטון. בוקר נע לתוך הצבע ויאניס נשאר כמעט צמוד אליו, לא נותן לו אפשרות לזרוק אלא רק למסור לאייטון, הוא ציפה למסירה וברגע שהגיעה ביצע שני צעדים מהירים וזינוק שהצליח לחסום זריקה שהתרחשה הרבה מעל לגובה הטבעת. זאת פעולה הגנתית כל כך מורכבת וכל כך איכותית שקרתה ברגע כל כך חשוב. עוד רגע ענק בגמר הענק של יאניס.
אולי המשפט המצוטט ביותר בגמר הזה הוא המשפט של פט ריילי שסדרה לא מתחילה עד שהקבוצה הביתית מפסידה. הבעיה הלוגית עם המשפט הזה היא שסדרה יכולה להיגמר לפני שהיא מתחילה. האם יכול להיות שזה יהיה גמר ללא נצחונות חוץ? זאת בהחלט אפשרות ריאלית. הביתיות חשובה מאוד לשתי הקבוצות, שני הקהלים צמאים לאליפות ומגיעים עם אנרגיות עצומות לכל משחק, הקבוצה הביתית נראתה נינוחה יותר בכל אחד מהמשחקים. מכיוון שמילווקי היא זו שחייבת לנצח בחוץ כדי לזכות באליפות, היא זו שצריכה להיות מוטרדת מהמגמה הזאת. מילדטון הוא השחקן שמושפע באופן הבולט ביותר מהמעבר בין בית לחוץ, הוא קולע ב-46.8 אחוזים מהשדה ו-38 אחוזים משלוש בבית בפלייאוף הזה וב-40.4 אחוזים מהשדה ו-31.5 אחוזים משלוש בחוץ. סביר מאוד להניח שהבאקס יזדקקו למשחק טוב של מידלטון כדי להשיג ניצחון חוץ, חוסר העקביות שלו הופכת אותו לשחקן המפתח של המשך הסדרה.
אפשרות אחרת לנתח את המצב לקראת המשחק הבא היא שעכשיו המומנטום נמצא אצל מילווקי. היא מגיעה אחרי שני נצחונות ואחרי תחושה שהבינה איך להביא לידי ביטוי את היתרונות שלה. הבולי-בול של הבאקס הוא המניה הבטוחה ביותר בגמר כרגע, הוא תעודת ביטוח שלפיניקס אין מפני ימי קליעה רעים. המגמה בגמר היא שלמילווקי יש הרבה יותר פוזשנים ופיניקס קולעת באחוזים הרבה יותר גבוהים, התחושה היא שיש סיכוי גבוה יותר שפער הפוזשנים יישמר מאשר פער האחוזים. אבל לאורך הפלייאוף פיניקס מצאה בעצמה, כל פעם מחדש, כוחות לספק הצגות התקפיות גדולות במשחקים הכי חשובים. כולל, אגב, במשחקי חוץ. את כל שלוש הסדרות שהיא ניצחה היא הכריעה בתצוגה התקפית בחוץ. הגמר דורש מאמץ פיזי ומנטאלי ברמה אחרת, אבל לא כדאי לזלזל ביכולת של הסאנס להתחבר ברגע הנכון.
מה דעתך על הכתבה?