בשעה טובה, עונת הכדורגל של 2019/20 הסתיימה השבוע, כמה ימים אחרי שנפתחה עונת הכדורגל של 2021/22. יורו 2020, שהתחיל ביוני 2021 ונגמר ביום ראשון, היה פיצוי יפה לעולם הכדורגל אחרי שנה וחצי של באסה מתמשכת מפאת הקורונה הארורה. למרבה המזל, הטורניר נגמר באופן המתוק והצודק ביותר שיש – הנבחרת הטובה ביותר במהלך החודש הזה זכתה להניף את הגביע, ולמרבה הצדק עשתה את זה במגרשה הביתי של הנבחרת המפסידה והמעצבנת כל כך. והכל בהפגנה ברורה של כדורגל עליון וטוב יותר, תוך התגברות על משברים ובארומה של פעם.
צפו בתקציר
ואחרי כל המילים היפות, קשה לתאר את גודל הנס שאירע עם הניצחון של איטליה בפנדלים על האנגלים. כל כך לא הגיע לנבחרת שלושת האריות לקחת את הטורניר הזה, כל כך לא מגיע לה באופן כללי לזכות בכלום – שספק אם יש מספיק מילים בעברית כדי לתאר את החרדה שאחזה ברבים כשז'ורז'יניו החמיץ את הפנדל החמישי של האיטלקים. למרבה המזל גארת' סאותגייט שלח לפנדל החמישי שלו ילד בן 19, בוקאיו סאקה מארסנל. העולל החטיא, ואנחת רווחה אדירה השתחררה.
כדי להבין עד כמה לא מגיע לאנגליה, צריך לראות איך הם מתנהגים בימים האחרונים, מאז הגמר. והאמת, גם לפניו. התקשורת מכרה לכולנו את גדודי האוהדים שהגיעו מכל רחבי הממלכה, החבר'ה הטובים מרוצ'דייל ושבורי השיניים המקסימים מבריסטול, היותר אלגנטיים ממנצ'סטר וסביבותיה ואלה שאי אפשר להבין מה הם אומרים מכל שאר הממלכה, פחות או יותר. הם שרו "איט'ס קאמינג הום" בצורה מקסימה, שתו בירה בצורה מקסימה, קיוו לזכות בתואר בצורה מקסימה, ובאופן כללי היו מקסימים.
אבל כל מי שאוהב כדורגל לא רק בין שמונה לתשע ולא צורך את הענף רק דרך אלי אילדיס ומירי נבו, יודע שזו לא האמת. של"איט'ס קאמינג הום" המעיק יש צד אחר, אפל ומעיק מאוד. ומדי פעם באמת הצליחו כמה סרטונים של אלימות מדהימה, כזו שחשבנו שעברה מהעולם יחד עם יציעי העמידה ומסך הברזל, לפרוץ אל העולם מבעד לחומת המקסימות הבצורה. את החשיפה הכי ארוכה לזה בגוף תקשורת ישראלי כלשהו העניק גיא זהר המעולה ב"מהצד השני", ששודרה ביום שני השבוע. שיכורים, אלימים, מטנפים, בלי סוף ובלי מידה. הבנאדם נסע ללונדון לשבוע של גמר היורו וחזר מבואס לגמרי. איט'ס קאמינג הום עלק.
וזה עוד כלום לעומת כמויות הרפש שעפו באנגליה ביום שאחרי הגמר, אבל רגע, קודם קצת רקע. גארת' סאותגייט, שהחטיא את הפנדל היחיד מתוך 12 שנבעטו על ידי אנגליה וגרמניה בחצי גמר היורו ב־1996 ושלח את האנגלים הביתה, קיבל את הנבחרת האנגלית, והאמת היא שהוא עושה עבודה לא רעה. בחלק מהמשחקים ביורו, אומנם מול יריבות עלובות ברמה של מכבי יפו, אנגליה נראתה נהדר. במשחקים אחרים, מול נבחרות שהכדורגל פחות זר להן, אנגליה אומנם התקשתה, אבל מזל או שיפוט ביתי או פנדל מופרך – עזרו לה להתקדם לא רע. מי שקצר את השבחים היה סאות'גייט, שזכה למחמאות ללא הרף על ניהול המשחק שלו, על ההחלטות הנכונות, על התובנות המבריקות. אחלה גארת'.
רק מה, בגמר סאותגייט איבד את זה, כל התוכניות נהרסו לו, נראה שהוא השתבש לגמרי. זה התחיל עם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקבוצת כדורגל לא טובה שמשחקת מול אימפריית כדורגל שמאמינה שהספורט הנ"ל הוא מדע: גול יתרון מוקדם. אישית, כאוהד בני יהודה, אין סיוט גדול יותר מיתרון מוקדם מול קבוצה טובה פי כמה, כך שהיה קשה שלא להזדהות עם כאבם של האנגלים. איטליה לקחה לעצמה כמה דקות כדי להתעורר, וכשהיא התעוררה, זה היה כדורגל חלומי – כמו שאמורה אלופת אירופה לשחק. נראה שגם האנגלים שאלו את עצמם "מתי הם ישוו כבר?", וכשהגול של בונוצ'י הגיע, לא היה חסר הרבה שהאנגלים יחגגו יחד עם האיטלקים.
עכשיו, ב־1-1, סאות'גייט עשה את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה במקומו: מושך לפנדלים. ונכון, מי כמותו יודע שפנדלים זה לא הדבר הכי מומלץ כשאתה נבחרת אנגליה ולא הדבר הכי רצוי כשאתה מול נבחרת איטליה. אבל בין "רע" ל"גרוע" – כלומר, אשכרה לנסות לשחק מולם כדורגל – סאות'גייט בחר נכון. אבל כמו שבעט שטוח ושמאלה חלק מול אנדי קופקה רבע מאה קודם, ברגע האמת הוא פישל בענק, כשהכניס בדקה ה־120 של המשחק שני שחקנים – מרקוס ראשפורד וג'יידון סאנצ'ו – רק כדי שישתתפו בקרב הפנדלים שאמור היה להיערך דקה או שתיים אחר כך. מדובר בשטות שאפילו בפלייסטיישן לא עושים.
ראשפורד וסאנצ'ו החמיצו את הפנדלים שלהם, כמובן. כאמור, גם סאקה הצעיר החמיץ. וכאן הגיע הגועל האמיתי: איכשהו יצא ששני הבועטים האנגלים שכבשו, הארי קיין והארי מגווייר, הם לבנים; שלושת הבועטים שהחמיצו הם שחורים. זה הספיק כדי לשחרר את כל הג'יפה האפשרית, והממלכה, על אוהדיה המקסימים, התמלאה בטינופת גזענית מהסוג שהעולם המערבי כבר חשב ששכח. אנשים דיברו ברצינות על איך הטעות של סאות'גייט לקחה את התואר מהידיים של "אנגליה האמיתית" – שזה כנראה שם קוד גזעני למדינה של חובבי ממרח שמרים לארוחת בוקר, מכות בפאב על בסיס דו־שבועי וגיליונות של ה"סאן", שמרחו על השער פפראצי של הישבן החשוף של הדוכסית מיורק, "פרגי" בשבילכם, ממקום חופשתה באיים הקנאריים. אנגליה ההיא, לפני כל הפקיסטנים וההודים ורגשות האשמה המערביים המזויפים. אנגליה של יציעי העמידה.
תוך כדי הגעגועים לאנגליה ההיא – שגם לה אף פעם לא הגיע באמת לזכות בתואר גדול – המתגעגעים שוכחים שזו גם אנגליה של המהומות בטוקסת' ובמוס סייד, של ערי הרפאים בצפון העני תחת מרגרט תאצ'ר, של השריפה בברדפורד, של הקטסטרופה בהייזל, של האסון הנורא בהילסבורו. הם שכחו שהפרמיירליג – שניתקה את התלות של הכדורגל האנגלי מהכוח המאסיבי של ליברפול (וריסקה אותה ל־30 שנה) – סוג של הצילה את הענף באי כולו. אז נכון, לעולם לא נשכח כמה טוב היה ביציעי העץ שבהם עמדו חוליגנים שבורי שיניים ונפש שהצליחו להכיל איכשהו את ג'ון בארנס בתפקיד השחור היחיד מבין ה־22 שהתרוצצו על המגרש. אבל וואלה, עם כל הכבוד, השינויים היו הכרחיים, ודווקא הקאמבק של "אנגליה האמיתית" – על גדודי השיכורים האלימים והגזענים שצצו כפטריות לפני ואחרי גמר היורו – הוכיח עד כמה הם לא באמת התקדמו.
מאז שינויי השלטון בישראל, וואטאבאוטיזם נהיה הדבר הכי מתיש בעולם. אבל אי אפשר להתחמק: ברור שאם האיטלקים היו מפסידים בפנדלים, גם אם זה היה בגלל החלטה מגה־מוזרה של רוברטו מנצ'יני רגע לפני הבעיטות – האומה לא הייתה מקיאה מעצמה כל כך הרבה טנף לכיוון הנבחרת. בסופו של דבר, לא טעו במשפחת אניילי כשטענו שם שהאנגלים המציאו את הכדורגל רק כדי שהאיטלקים ישחקו אותו. לאיטלקים יש כדורגל, והוא העיקר. לאנגלים אין, ולכן הם עסוקים בכל מה שמסביב. אולי עד מונדיאל 2066 הם יתפכחו.
מה דעתך על הכתבה?