Sport1 Banner

מותו של אדם: על לכתו של קובי בראיינט

קובי בראיינט
קובי בראיינט | Christian Petersen/Getty Images

היה בו טוב, היה בו רע, היה בו כל מה שספורטאי יכול להציע לאוהד ספורט. והכרנו אותו טוב מכולם. שרון דוידוביץ' על הרגש הרב סביב מותו הטראגי של אגדת הכדורסל

(גודל טקסט)

קשה להיזכר במוות בודד שריתק כל כך הרבה אנשים בעולם ובו בזמן, הוציא כל כך הרבה רגש ואמוציות בשנים האחרונות. ייתכן וזה בגלל הטרגדיה, בגלל הגיל הצעיר, בגלל הדרך הנוראית, בגלל האסון המשפחתי עם מותו של קובי בראיינט ובתו ג'יאנה, יחדיו.

ואולי זה בגלל הספורט.

כשמדען הולך לעולמו, אנחנו נזכרים בערגה בהמצאה או בתרומה שלו. כששחקן נפרד מאיתנו, אנחנו מתגעגעים לדמויות שגילם על המסך. כשזמר הולך בטרם עת, אנחנו מתחברים בחזרה למילים שכתב-מחק-שכתב-כתב על הדף או למנגינה שהלחין ועיבד.

אבל כשספורטאי בסדר גודל של קובי בראיינט מת? אנחנו יודעים עליו הכל. ראינו אותו מול העיניים בהתחלה, ראינו אותו בעליות ובירידות, ראינו בו את הצדדים הטובים ואת הרעים (והיו לא מעט כאלה), נקשרנו לאור שבו ופחדנו מהחושך שבו. לא היה שם תסריט, לא הייתה עבודה באולפן או במעבדה – הכל היה אלינו, ישיר, מול העיניים, למשך למעלה מ-20 שנה.

קובי בראיינט היה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בדור האחרון. לא רק בספורט. הוא היה מהספורטאים הבודדים שחצו את גבולות הבועה הספורטיבית והגיעו כשם מוכר לכל בית.

הוא השפיע על הכדורסל ונשא את הלפיד מידיו של מייקל ג'ורדן, בדרכו להפוך לפנים של הענף, לאיש שבגללו רבים רצו לשחק את המשחק ולקראת סוף הקריירה כמי שקידם ותמך ברבים אחרים. הוא השפיע על הספורט בפן השיווקי והתדמיתי והיה אחת הדמויות המרכזיות בכוח העצום שצבר הספורט עם התפוצצות עידן האינטרנט, עידן התקצירים והשידורים אונליין.

ויש עוד נקודה בה השפיע, בלי כוונה, וממנה אנחנו לא יכולים לברוח. גם לא ביום כזה. פרשת האונס בקיץ 2003, אשר נסגרה בסופו של דבר בהסכם פיצויים מחוץ לכותלי בית המשפט, הייתה כתם עצום על חייו ועל הקריירה שלו, אבל מהר מאוד נשארה מאחור. כי ככה החליט העולם.

איננו יודעים מה היה שם ולעולם לא נדע. מבחינה משפטית ומבחינת התדמית הציבורית – הוא נוקה. אבל מקרה כמו של בראיינט, יחד עם שלל העדויות והראיות מתחילתו של המשפט, היוו – בדיעבד – את אחד הזרזים המפורסמים לעידן ה-METOO של היום. למציאות והבנה כי אין רק שחור ולבן, הבנה כי יש שטחים רבים של אפור שאליהם חובה עלינו להתייחס. גם היום.


הפרשה נשארה מאחור כי ככה העולם החליט (Gettyimages)

אדם קרוב

קובי בראיינט השאיר מאחוריו את אותו לילה בדנבר, וכך גם מרבית הציבור. הוא הצליח להפוך את קובי הצעיר והאגו מניאק שהכרנו, זה שהתקוטט על מקומו ההיסטורי מול שאקיל והעולם, והפך לאחד המנהיגים הגדולים של הליגה, כשהוביל את הלייקרס לשתי אליפויות. הוא הצליח להפוך, כבר בעידן הרשתות החברתיות, לאחד ממובילי התרבות בכלל והקהילה השחורה בארה"ב בפרט, ולדמות אהובה וחייכנית שקיבלה כבוד והערכה – כולל לפנות בוקר בטקס הגראמי שנערך בסטייפלס סנטר.

הכרנו את קובי בראיינט מיומו הראשון, עם כובע של שארלוט הורנטס על הראש רגע לפני שהועבר בטרייד ללייקרס, ועד ליומו האחרון, כאשר פרגן בטוויטר ללברון ג'יימס שעקף אותו ברשימת הקלעים הגדולים בכל הזמנים. ידענו היטב מתי הוא טוב ומתי הוא רע, מתי הוא מעצבן ואת מי הוא מעצבן (לרוב זה היה שאקיל), ידענו מה מוציא ממנו את הטוב ביותר ואת הגדולה שבו.

הכרנו את קובי בראיינט הכדורסלן – וגם את האדם. והרגשות מוצפים היום לא כי איבדנו ספורטאי רחוק שקראנו עליו, שאהבנו או שנאנו. אלא איבדנו אדם שנדמה כאילו הכרנו כל חיינו. 

 
 

עוד באותו נושא: קובי בראיינט

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי